הקדמה
מוות וחיים… חיים ומוות… מה יותר בנאלי? מה יותר מרכזי בחיינו, מותנו? סימון דה בובואר מספרת סיפור אוטוביוגראפי לכאורה בנאלי, אבל הניצוצות שיוצאים מהבנאלי הזה מאירים את תודעתנו באור עז.
השאלה המעניינת שהספר מעלה היא: מהו מוות רך, וכיצד הוא נהיה רך מאד? וזאת כאשר במשפט הסיום של הספר מגדירה המחברת את מותו של אדם כ"תאונה, אלימות שאין לה צדוק". לא ממש רך, הייתי אומר. ובכל זאת: מותה של האם פרנסואז כמתואר בספר, הוא אכן רך מאד. הכיצד?
ספר בנאלי, כמעט.
לכאורה, ספר בנאלי של סופרת אינטלקטואלית מדי , הכותבת בסגנון לא מאד מרתק לטעמי, על נושא אולי הכי נדוש בספרות – אמהות וילדים, מוות וחיים. אבל הספר מקבל משמעות עמוקה וניצל מבנאליות על ידי מה שבגללו בכלל ניצלים חיים מבנאליות: ארוע מכונן המאפשר מעט נגיעה אמיתית, נגיעה כואבת שיש בה אהבה, מה שקורה לפעמים בחלל המרחב והזמן שבין חיים למוות.
פרנסואז אמא של סימון היא אשה מזדקנת, עם כל המכאובים והתלונות של אדם בגיל מתקדם כזה. כמו שאף פעם לא קבלה אהבה מספקת, גם לא ידעה לתת אותה לבנותיה, ועל כן גם לא מקבלת בחזרה מספיק..במיוחד קשה הקשר בין האם לבכורה, סימון, שכמו כל הבכורים סבלה הכי הרבה משגיאות אימה, מציפיותיה והשלכותיה… עד כדי כך, שהיא אומרת עליה שהגיעה שעתה למות: "אחרי ככלות הכל , הרי היא בגיל שבו מתים" (13). הנה משפט המבטא בדיוק את אופייה, או בעצם את מצבה מערכת הגנותיה מול האם, מול מה שביניהן… הגנה מחוויה של אהבה על תנאי…
האם עצמה אינה פוחדת מן המוות, רק מהקפיצה מעולם אחד למשנהו… 16. אבל משהו מיוחד, שונה קורה אחרי התאונה, או אולי באמצעותה: אירוע כמעט שיגרתי בחייו של אדם זקן – נפילה ושבר בעצם הירך.. והנה בבית החולים לפתע היא ישנה טוב יותר, לפתע מישהו מטפל בה,והיא, שעד לאותו רגע היתה מישהו שניכנע לחיים, שבעצם ויתרה על עצמה, מתעוררת.
עד אז היא כזו כי בעלה שנפטר לא איתה , אבל אף פעם לא היה עזר כנגדה, וחוקי החברה של אז מכריחים אותה לכפוף ראשה. היא מוצאת את טעם החיים בהקרבת עצמה למען הבנות… והיא הרי מלאת חיים וייתר, כמו שרואה סימון בוקר אחד, איך מבליח חיוך קורן על פני אימה, חיוך של אשה צעירה חיה ותוססת, אחרי ליל אהבה.. אבל זהו ארוע בודד ונשכח…
היו לה לאם , "נטיות, רתיעות, רצונות עזים רבים… אבל היא נקטה כלפי עצמה בכפייה ובהתנזרות שגזרה על עצמה; היא קיוותה, ייחלה, נאכלה מבפנים…42, חדוות הגוף נלקחה ממנה, הנאות נמנעו ממנה. היא הופכת שתלטנית על בנותיה כמו ששלטה על אופייה שלה המתמרד…" היא, שהייתה עתירת תיאבונות השתמשה בכל מרצה כדי להדחיקם ונשאה הכחשה זו בזעם" 50. בתוך תוכה חייתה אשת דם ואש, אבל מעוותת, גוצה, זרה לעצמה. זהו הזולת למענו היא חיה כל חייה במקום לחיות באמת למען עצמה. אין פלא שהסרטן מופיע לבסוף…
פרנסואז מתעוררת לשינוי
והנה, מיד אחרי הארוע, בבי"ח היא אומרת: "התייגעתי מדי. לא רציתי להודות שאני זקנה. … אבל 78 זה גיל מבוגר, אני צריכה להתארגן בהתאם. אני עומדת להפוך דף" 19. ההכרזה הזאת היא תחילתו של שינוי אמיתי בה. היא כבר הפכה פעם דף, אחרי מות בעלה לפני 20 שנה והוכיחה שהיא יודעת להתחיל חיים חדשים. וגם כאן היא עושה את זה מי שמתקשה להבין וללכת עם זה היא דווקא ביתה, סימון. היא מופתעת מאומץ רוחה של אימה, חשה "בפער שבין אמת גופה הסובל לבין ההבלים שראשה גדוש בהם. " 22.
ופרנסואז הולכת עם זה קדימה: היא מאבדת מעצורים, מאבדת בושה חושפת את גופה לעיני ביתה – "כבר אין לי שמץ של בושה" היא ואמרת. לחזות בערוות אימה זהו זעזוע של ממש בשביל סימון. הן גוף האם היה תמיד טאבו. אבל אין לך מעשה סימלי חזק יותר מזה – המקום המסתורי נחשף כאשר פרנסואז "מוותרת על האיסורים., על הציוויים שדיכאו אותה כל חייה" 22 ויוצאת לסוג של חופש. כאשר היא נעשית אמנם עבד בגופה – המחלה – אבל במחיר זה היא הרבה יותר חופשיה ברוחה. המחלה משחררת….!!!
האם גם סימון משתחררת?
האם מנצלת סימון את הארוע כדי לתקן תהומות כאב אשר בתוכה? זו שאלה העוברת כחוט השני בכל הספר הזה. התאונה ,כמו גם המחלה הם של אימה, לא שלה. בתחילה נראה שסימון הייתה רוצה בעצם להמשיך בחייה כרגיל. כלומר – שאמא תמות כבר, מה לעשות, הרי היא כבר בגיל הנכון … אז תוכל היא, הבת, להמשיך בחייה האינטלקטואליים השוצפים בלי לנגוע, חס וחלילה, במקומות מסתור ובושה בנפשה שלה. אלא שמהר מאד מסתבר שמחלת האם פוקחת עיניים, ברצונה או שלא ברצונה, גם לבת.
האם תוכל סימון לנצל את ההזדמנות הזו להשתחרר גם היא בעצמה ממקומות של עבדות פנימית תוך מחילה וסליחה? בקושי. לפחות בהתחלה. . ברגישותה העצומה היא חשה מיד שמשהו מיוחד קורה גם לה, ושמחלת אימה "הכתה אותה בתדהמה חזקה יותר מכפי שציפתה\, 23 . התאונה "תלשה אותה ממסגרתה , מתפקידיה, מן הדימויים הקפואים שבהם כלאתי אותה…, היא מופתעת מהרחמים והמבוכה שהתאונה עוררה בה. משהו מזדעזע. משהו נפתח לשנוי. ואני רוצה להזכיר לכם איך בספרות זה קורה שוב ושוב: הנה אצל איין מקוייאן הפותח כמעט כל ספר שלו בארוע מטלטל המוציא את גיבוריו ממערכת ההגנות שלהם ומכריחם להיות, אבל גם אצל קניוק במחלתו (2), ממש כמו אצל דויד גולדר (3) כשהוא נהייה חולה– מייצרת המחלה הזדמנות לעשות דרך של תיקון לא רק לחולה אלא גם לסובבים אותו, בבחינת נפתחים שערי רחמים וכל דיכפין ייתא וייתרחם …
סימון מגדירה את אימה כ"גוויה שניתנה לה ארכה " ,
לכאורה הגדרה חסרת לב, אבל בעצם זהו תאור הכי מדויק בעולם למה שמחלה עושה –היא אכן מאפשרת ארכה, סוג של זמן ביניים, אשר נועד לתיקון… לסלוח לעצמה ולהוריה שלה ולילדיה ולהיפתח לאהבה וסליחה. –
האם פרנסואז עצמה, האמא, הולכת בדרך זו עד הסוף? חלילה. ממש לא. אבל בזמן הקצר שיש לה היא עושה כברת דרך! כדבריה – חייתי למען הזולת יותר מדי, כעת אני עומדת להיות אחת מאותן נשים זקנות אנוכיות שחיות רק למען עצמן" 28. והרי אותו זולת שלמענו חיה עד היום היה תמיד בתוכה, הצלם הנוקשה של צרור הפקודות והציוויים וחוזי הגנה שאפשרו לה לשאת את כאב חייה אבל במחיר עבדות קשה של קפאון והכריחו אותה לא להיות היא עצמה.. והנה כעת מותר לה. התצליח?
והנה ההזדמנות מתרחבת ומתחזקת כשמסתבר שזה סרטן.
לא בכדי פחדה פרנסואז תמיד מסרטן. הרי כל התנהלותה הייתה "התנהלות סרטנית", אם נדבר לרגע בשפה הומאופתית: מישהו שתמיד מדחיק ושולט ביד רמה ברגשותיו ומאוויו, שם לפני עצמו את טובת כל העולם ולוקח על עצמו עוד ועוד… אז אלוהים, הטבע, הפועל על פי החוק האלוהי של שאיפה להרמוניה פנימית, אומר = יש פה חוסר איזון! יותר מדי שליטה. בוא נוציא לה כמה תאים משליטה.. רק בשביל האיזון, כמובן… זו ההתנהלות, כשאשר היא קשה מדי לעמוד בה בחיים, מביאה לסרטן.
- ואז הקונפליקט האופייני, כאשר שתי הבנות חשות ש " בשביל מה לענות אותה אם היא אבודה?
שיניחו לה למות בשקט" ואילו הרופא, דר נ' אומר – אני עושה את מה שחובתי מצווה עלי.
עלי הודות שאני כאן בעד הרופא. לא כי הוא יכול לרפא אותה ולאו דווקא כי הוא איש חכם שמבין מה באמת קורה כאן, אבל חובתו שהוא עושה – מאפשרת את הנס. הרי כל עוד נשמה באפו חייב אדם
ללכת בדרך התיקון, שהרי הכול תמיד צפוי, אבל הרשות נתונה.. העוד רגע של חיים שהרופא מאפשר לפעמים נותן הזדמנות נוספת לתיקון, לא רק לחולה אלא גם למשפחתו: תיקון החטא הקדמון העובר מדור לדור…
כך הניתוח מצליח להסיר את המסה העיקרית של הגידול, ואז יש א ר כ ה של זמן.
הארכה… היא חשובה כל כך, זהו העוד-קצת-זמן, אשר מאפשר תהליך של תיקון. הנפש צריכה זמן כדי להתקן… הנה סימון בבית, מתמוטטת בפרץ דמעות , כמעט התמוטטות עצבים, שמכה אותה בתדהמה. הרי על אביה לא התאבלה כמעט כלל!!!. הפעם חורג הכאב משליטתה… לא בכדי – כי הרי זה עם אימה שנוצרו נקודות הכאב הלוהטות בה.. מול אמא , בחלל שבין שתיהן קרו הדברים המכוננים.
שהרי " שום דבר, לעולם, אינו מוחק את ילדותנו" 39 ובילדותה הן הקפיאו תמיד אחת את השנייה כשהן בנות אותו הכאב" זה היה הדדי 78 – "ענוונותה הקפיאה אותי עוד בגיל צעיר, הייתי ילדה פתוחה. ואחר כך ראיתי את אורח חי המבוגרים: כל אחד מסוגר ב ד' אמות כתליו הפרטיים". זה כל העניין. הגנה על גבי הגנה.
כל כך נכון. כל כך עצוב. וכל כך ניתן עדיין בכל זאת תמיד תמיד לשינוי, לתיקון, לניסיון תיקון…!!!!!כי רק אהבה חסד ורחמים יכולים לכסות על חטאי ילדות כאלו.
התחושה הזו הולמת ומעמיקה בנפשה של סימון, נוגעת במקומות הכואבים ביותר. ואז זה קורה: מופיע הדימוי המדהים הזה שבו היא שמה את פיה של אימה על פיה שלה 37 והיא מחקה את תנועותיו. היא כמו נכנסת לדמותה של האם – רק להראות עד כמה הכאב דומה ביניהן – והחמלה עליה קורעת אותה לגזרים. עליה? על מי עוד היא חומלת כאן סוף סוף? על עצמה, כמובן….. הנה עתה נפתחו שערי הרחמים גם בשבילה.
המוות מעלה ארכה, ומתרכך
הארכה שמקבלת המשפחה היא שעושה את המוות רך יותר. כי האפשרות לתקן חטא אשר עבר מדור לדור, מסבתא לאמא מאם לביתה.. אבל האם אפשר להאשים בו את סבתא, היא באה מבית לא פשוט.. שלא לדבר על אמא שלה, ושלה , ושלה… חטא קדמון, דורות על דורות.
האם סימון לומדת את השיעור? אין ספק שהיא מבינה הרבה. הנה לקראת הסוף היא תוהה שוב מדוע זיעזע אותה מות אימה כל כך. הרי כל חייהן הייתה ביניהן תלות אהודה ומאוסה שהדרך היחידה להמנע ממנה היתה להתרחק פיזית. אבל התאונה והמחלה מכריחות את סימון לחזור לאותה תלות , פיזית ואז נפשית, כי התנפצה "השיגרה שהסדירה את קשרינו עד עכשיו" 119. הארוע המוכנן הזה מכריח את סימון לחזור אל אותו כאב, אבל גם נותן לה הזדמנות בלתי חוזרת לעבור את החוויה מחדש חוויה מתקנת.. להצליח להכילה…כשהיא מתבוננת בתמונות של עצמה בגיל 18 ואימה בגיל 40 היא חושבת – יכולתי היום להיות אמה שלה כמעט וסבתה של עצמי בגיל 18. ורחמיה נכמרים כל כך עליהן , על שתיהן = " עלי משום שאני צעירה כל כך ולא מבינה דבר, ועליה – משום שעתידה נעול ומעולם אל הבימה דבר.." 120
בעמ 110 מסכמת סימון את הסיפור כולו:
אז האם יש להתחרט שהרופאים החיו אותה או ניתחו אותה או לא?
לא! היא עונה בסופו של דבר. "ארבעה השבועות האלו הותירו בי תמונות, ביעותים, עצבונות שלא הייתי יודעת אילו כבתה אמא ביום רביעי בבוקר. מותה גילה לנו את ייחודה החד פעמי… … כלפי אמא הינו אשמות בעיקר בשנים אחרונות אלו בהזנחה, בשכחות, בהיעדרויות. נדמה לנו שכיפרנו עליהן על ידי הימים שהקדשנו לה, על ידי השלווה שהעניקה לה נוכחותנו, ובניצחונות שנחלנו נגד הפחד והכאב. לולא עמידתנו העיקשת היא הייתה סובלת הרבה יותר, שהרי, בעליל, "היה לה מוות רך מאד. מות של מיוחסת" 112.
סימון לא אומרת בשום מקום שזה היה זמן חשוב בשביל שתינו לעשות תיקון.
אבל הארכה שמקבלת המשפחה היא שעושה את המוות רך יותר. כי הכאב אשר ביון שתיהן הוא החטא אשר עבר מדור לדור, מסבתא לאמא מאם לביתה.. האם אפשר להאשים את הסבתא? הרי גם היא באה מבית לא פשוט.. שלא לדבר על אמא שלה, ושלה , ושלה… חטא קדמון עובר, דורות על דורות. כדברי רילקה:
(3)
אבל מוות רך צריך להיות שונה ממוות קשה. מוות קשה הוא בעיני המוות הסתמי, הגשמי: חוסר רוח חיים. זה מה שצפוי, למשל, לכהן הגדול אם ייכנס אל קודש הקודשים בלי אזהרה מוקדמת שמספק צליל הפעמונים שעל מעילו. אם החוק האלוהי הוא זה של שאיפה להרמוניה בין הניגודים, הרי רוחניותו האין סופית של האל תחפש איזון בגשמיות שלמה, מכסימאלית של הכהן הנכנס. כלומר – חוסר כל רוח חיים, היינו, מות. על כן כששומע האל קול פעמוני מעילו של הכהן הגדול הוא ממהר להנמיך מעט את רוחניותו כדי שלא ימות, האיש אהרון. בכך מתרכך המוות במידה רבה, והופך סימלי, תהליכי, כפי שהתהליך האנושי מתקדם על דיי מוות ולידה מחדש סימליים(4).
כאשר סביב המוות נעשה איזה שהוא תיקון נשמה, פיוס של כאב, הרי סימלית משהו נולד מחדש, הרמוני יותר מקודם מתוקן קצת יותר, כמו העלאת נצוצות חיים… – במובן הזה אולי המוות של פרנסואז מתרכך מאד ככל ששתי הנשים נוגעות בכאב ועודות תיקון.
זהו מודה ועוזב ירוחם – מודה שהיה חלש מדי להתמודד עם מה שקרה, אבל גם מודה לאל שנתן לו אפשרות לשרוד עד עתה, ואז הוא מורשה לעזוב את הכאב ההוא הישן אשר כעת מרוחם = מוכל היטב בנפשו כשהוא נמשל ולא עוד נשלט. החוויה מוכלת.. היה תיקון. אז גם המוות עצמו נהיה מרוחם, בבחינת מודה ועוזב, ואז בין על הציר הזה שבין גשמי לגמרי לרוחני בלבד נע מעט המוות אל הרוחני ובכך מתרכך… זהו מוות רך בעיני: כאשר לפחות חלק מהחטא הבין דורי לא מועבר לדור הבא אלא מתוקן בעת המוות וסביבו.
סימון דה בובואר יודעת את זה, אבל לא מבינה. מצד אחד היא רגישה לזעזוע ולשינוי שקרה לשתיהן סביב המוות – היא חשה שהפעם קורה משהו שונה ממה שקרה עם מות אביה. כעת היא חשה בחום ובאהבה שאימה רצתה תמיד להעניק ולא יכלה בגלל כיסויי ההגנה. מצד שני גם הסיום וגם הערות אחרות מעידות כי בעיניה המוות הוא עדיין אקט אלים שאין בו נחמה, כלל לא רך. ובכל זאת משהו קורה כאן לסימון, גדול ממנה ומהבנתה, כשהאפשרות לנגוע נגיעה מתקנת בכאביה דרך הסרת מחיצות עם האם הוא השיעור הגדול. כאילו קיבלה כלי חדש מול החיים. האם תדע להשתמש בו בהמשך חייה, מול זיכרון אימה, מול עצמה? לה ולאלוהים פתרונים. הלוואי וגם מותה שלה יהיה רך במובן העמוק של המילה. אמן
Read Full Post »
מחלה זה דבר בריא 