Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for נובמבר, 2009

 

עד כה לא נתתי ליבי במיוחד למילה הזו, כה, כי היא כל כך שגורה קטנה פשוטה נעלמת לה בשטף הדיבור…

אבל בפרשת ויירא היא מופיע במקום כל כך מרכזי, שאי אפשר עוד להתעלם. כל כך מרכזית בסיפור כל כך מרכזי…  הנה.

 

אנחנו בקטע שבו אברהם ויצחק והנערים כבר שם, רגע ממש לפני העקידה, הכל מוכן לקרבן הגדול, ואברהם אומר לנערים: " ויאמר אברהם אל נעריו  שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כ ה ונשתחווה ונשובה אליכם (בראשית כב 5).

עד לאן הם הלכו? עד כה. זה מרחק גדול? קטן? זה מרחק עצום, אין חקר לו.  המילה כה מספרת לנו עד אנה הלכו. הסוד הוא, הרי,  במילים, והמילה 'כה' יש בה כ'.  כ' היא המסמילה דברים: זה כמו הדבר, לא הדבר עצמו אלא הכמו שלו, הסמל שלו, מהותו הרוחנית של הדבר הגשמי.  הרי גם המילה כ מ ו  מביעה את זה כי מו = במו ידיו – זה ההגשמה של דבר, וכמו  – זו ההסמלה שלו, זה צרוף החלק הסימלי של הדבר לדבר עצמו. כך באמרנו  'כלום' אנחנו מדברים על הסמלה של לום. ומהו לום? לומיק לעקירת סלעים? לא לא. לומא בארמית זה החרצן של הזיית. אז יש שם כזיית!  החלק הכי קטן שלמשהו – בעצם ניגודו המשלים של החומר – המטאפורה, הסמל. (ועיין גם מאמרי הבלתי נשכח על מהות הטיפול ההומאופאתי, שבו נותנים כלום כל הזמן...

דיון נוסף  ב כ' הזו מופיע בהסבר הפירוש של המילה לכפר,  שזה להפוך פר שלם שוצף וקוצף לניגודו הרוחני המתקן דרך הקרבת קרבן על המזבח. 

והנה, כעת 'כה'. כ של כמו , וה'? נו, באמת. השם, יתברך, שבלעדיו, אגב,  אנחנו לא זזים אפילו מטר. כה היא על כן מילת הסמלה לאלוהים. זה המקום או הרגע  או המצב שבו מושגת ומוחשת ההסמלה של אלוהים.  וזה באמת  שיא השיאים, המקום הכי מדהים בעולם. מקום בו האלוהים, שהוא בעצמו כולו רוחניות, מקבל ומציג את סימלו, את הצד העוד יותר רוחני, כל כך כל כך רוחני עד שהוא מצליח להפוך את האל הרגיל – לייחסית גשמי! ובכך יוצר את הקוטב המנוגד המשלים של האלוהים…. ואז יחד הם מהווים את התגשמות האלוהות השלמה ביותר!!!

לשם, לשם, לשם הם הולכים, אברהם ויצחק, למקום המופלא הזה.  רק שם יוכל לקרות  התיקון הגדול מכולם. רק שם.

הם משתחווים ושבים… השתחוויה – זה לחוות חויה באופן עצמי המלא ביותר בכל עוצמתה, בלי מורא.. ולשוב –  זהו הצו הגדול מכולם  לבני האדם – לשוב אל עצמם למקום ההרמוני הבריא שבתוכם.

כדי לחוות חוויה עד הסוף ולהיעזר בה כדי לשוב אל עצמך בצורה שלמה –  לשם כך יש ללכת אל מקום כ ה, שם אלוהים נצמא במהות השלמה ביותר שלו, ואז הוא בעזרה שלמה לאדם במעשה התשובה. או אז יכולים אברהם ויצחק לשוב גם באופן מעשי אל הנערים.

אברהם, אבי האומה,  ממחיש בעוצמה מרבית את דרך מסעו של אדם אל אלוהיו, אל עצמו השלם: דרך במעשה העקידה מקריב אברהם את כל אלילי חייו ומוותר עליהם. דרך הקרבת דמות אברהם הילד, העטוף כולו אלילים כמו כל ילד (וראה מאמרי על פרשת לך לך).  הנגיעה ב'כה', היא היא המאפשרת את הדבר.

 

גם משה בגו. אה, במו.. ב כה?

עד כה דיברנו על אברהם . אבל גם אצל משה, אם מציצים כה וכה בתולדותיו, אפשר לראות שהמילה כה מופיעה. כבר בשלב מוקדם עוד במצריים כשהוא מביט כה וכה לראות שאין איש לפני שהוא הורג את המצרי. והנה אחר כך,  בתשובה להצעתו של האלוהים שיהיה שליחו להנהיג את העם, מהסס משה ומסרב באומרו: הם ישאלוני  מי שלחני? "ויאמר אלוהים אל משה אהיה אשר אהיה  ויאמר כ ה  תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם. ויאמר עוד אלוהים אל משה כ ה תאמר אל בני ישראל אלוהי אבותיכם אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדר דר" (שמות ג 16-14 ). כן אהיה, לא  אהיה, דבר אחד תאמר בפשטות: כ ה!   וזה יספיק:  כל האלוהות במילה הזו. הם יבינו .

 

וכה הלאה, וכה הלאה…  

Read Full Post »

אני אסביר. בעזרת השם, אסביר הכול: מה עניין שמו, יתברך, לכאן, ומה
משמעותה של המילה 'שם' בהקשר האלוהי.

בהיותנו אנשי עולם החומר במהותנו, ובזמנים המודרניים עוד יותר, יש בנו
נטייה להיתפס לקונקרטי, לגשמי. אבל על פי החוק האלוהי (שאני מכיר; פגשתי; המצאתי;
מאמין ומחזיק בו חזק חזק שלא יברח )- הטוב הנכון הוא תמיד באמצע ההרמוני שבין שני
הניגודים המשלימים, כלומר באמצע בין גשמי לרוחני (וכל זה כחלק מתהליך המתנהל
ספיראלית דרך מוות ולידה מחדש).

השם יתברך הוא כולו רוחני וזו גם מהותה של המילה 'שם'. שם הוא בעצם
סמל, סמלו של דבר. כי מה הסמל של שולחן בעברית? המילה 'שולחן'. שמו של אותו רהיט
הוא גם הסמל שלו, המסמל שלו. יש את הדבר הגשמי הזה העשוי עץ, ויש את חלקו הרוחני,
זהו שמו: שולחן. בלי השם הזה, את תגידי לו: אנא שים בבקשה את הצלחות על ה… ואת
צריכה להרים שולחן שיראה. חבל. תגידי 'שולחן'.

כך נראה שלכל מהות בעולם יש שני חלקים: החלק הגשמי (למשל – רהיט עשוי
עץ מלא) והחלק הרוחני סמלי המייחד אותו: שמו.רק שניהם יחד, בהתייצבם אחד מול השני
כשהם רושפים הדדית כשני ניגודים משלימים, יוצרים שולחן אמיתי. בלעדי אחד מהם משהו
יסודי מאד חסר.

כשאנחנו אומרים בעזרת השם, אנחנו בעצם מייחלים לעזרה מכיוון הקוטב
הסמלי רוחני, שימשוך אותנו קצת לכיוונו. שכן באופן טבעי המציאות היומיומית אנו
נוטים לחומרי, לקונקרטי, מה שאפשר לאחוז ביד. כדי לעשות טוב יותר ולהיות במקום טוב
יותר  עם עצמנו חשוב להגיע לקו האמצע שבין
הדברים, שאיננו אגב,קו בכלל אלא שדה
חשמלי דינמי המתרחש בחלל הפנוי שבין שני הניגודים. בעזרת השם אנחנו
מבקשים לנוע לאורך הציר הגשמי רוחני בכיוון הקצת יותר רוחני, אם אפשר, עד למקום
האמצע ההרמוני שבין שניהם., שם הטוב. לא במקרה 'מקום' הוא אחד משמות האלוהים, שכן
רק מהמקום הזה, ההרמוני (או המתכוון-משתדל להיות הרמוני…) נוכל לפעול בייתר שאת
ולהיות בטוב.

 

אז איך אפשר לסיים בלי מדרש קצרצר על המילים "ביתר שאת,…"
 זהו מקום בו קורה משהו בייתר שאת, מקום בו
המשא לשאת הוא גדול מהרגיל, חוויה וכל זה.
אם אנו בטוב אז זה הוא מקום בו אנו מסוגלים לשאת משא קצת יותר כבד של
כאב…

ואלוהים, מה? יושב למעלה וצוחק…

 


בריאות שלמה
    

 

Read Full Post »

אני אסביר. בעזרת השם, אסביר הכול: מה עניין שמו, יתברך, לכאן, ומה משמעותה של המילה 'שם' בהקשר האלוהי.

בהיותנו אנשי עולם החומר במהותנו, ובזמנים המודרניים עוד יותר, יש בנו נטייה להיתפס לקונקרטי, לגשמי. אבל על פי החוק האלוהי (שאני מכיר; פגשתי; המצאתי; מאמין ומחזיק בו חזק חזק שלא יברח )- הטוב הנכון הוא תמיד באמצע ההרמוני שבין שני הניגודים המשלימים, כלומר באמצע בין גשמי לרוחני (וכל זה כחלק מתהליך המתנהל ספיראלית דרך מוות ולידה מחדש).

השם יתברך הוא כולו רוחני וזו גם מהותה של המילה 'שם'. שם הוא בעצם סמל, סמלו של דבר. כי מה הסמל של שולחן בעברית? המילה 'שולחן'. שמו של אותו רהיט הוא גם הסמל שלו, המסמל שלו. יש את הדבר הגשמי הזה העשוי עץ, ויש את חלקו הרוחני, זהו שמו: שולחן. בלי השם הזה, את תגידי לו: אנא שים בבקשה את הצלחות על ה… ואת צריכה להרים שולחן שיראה. חבל. תגידי 'שולחן'.

כך נראה שלכל מהות בעולם יש שני חלקים: החלק הגשמי (למשל – רהיט עשוי עץ מלא) והחלק הרוחני סמלי המייחד אותו: שמו.רק שניהם יחד, בהתייצבם אחד מול השני כשהם רושפים הדדית כשני ניגודים משלימים, יוצרים שולחן אמיתי. בלעדי אחד מהם משהו יסודי מאד חסר.

כשאנחנו אומרים בעזרת השם, אנחנו בעצם מייחלים לעזרה מכיוון הקוטב הסמלי רוחני, שימשוך אותנו קצת לכיוונו. שכן באופן טבעי המציאות היומיומית אנו נוטים לחומרי, לקונקרטי, מה שאפשר לאחוז ביד. כדי לעשות טוב יותר ולהיות במקום טוב יותר  עם עצמנו חשוב להגיע לקו האמצע שבין הדברים, שאיננו אגב,קו בכלל אלא שדה חשמלי דינמי המתרחש בחלל הפנוי שבין שני הניגודים. בעזרת השם אנחנו מבקשים לנוע לאורך הציר הגשמי רוחני בכיוון הקצת יותר רוחני, אם אפשר, עד למקום האמצע ההרמוני שבין שניהם., שם הטוב. לא במקרה 'מקום' הוא אחד משמות האלוהים, שכן רק מהמקום הזה, ההרמוני (או המתכוון-משתדל להיות הרמוני…) נוכל לפעול בייתר שאת ולהיות בטוב.

 

אז איך אפשר לסיים בלי מדרש קצרצר על המילים "ביתר שאת,…"  זהו מקום בו קורה משהו בייתר שאת, מקום בו המשא לשאת הוא גדול מהרגיל, חוויה וכל זה.  אם אנו בטוב אז זה הוא מקום בו אנו מסוגלים לשאת משא קצת יותר כבד של כאב…

ואלוהים, מה? יושב למעלה וצוחק…

 

                                                                                             בריאות שלמה     

 

Read Full Post »

 

אחת מפרשות היסוד שקיבלנו. אבן דרך שממנה הולכים..  אחרי  סיפור נח והמבול, אחרי שאלוהים ניסה למחות במים את חטאי האדם וראה, וגם האדם ראה  שאי אפשר בכוח בבת אחת, כי יחדיו ילכו תמיד, מוליך האל את האדם בדרך חדשה, משוכללת יותר:  דרך התיקון העמוק.  לא בפקודה מבחוץ יבוא שלום בנפשנו, כי אם  בתהליך פנימי עמוק… הגיע זמן הברית, אותה מסמלת הקשת. הברית בין אדם לאלוהיו היא היא אותה זו שבין אדם לעצמו. ואברהם הוא נושא הדגל. הוא השליח הראשון אל הארץ המובטחת. שליח של עצמו אל המחוז היחיד שאלוהים יכול להבטיח וגם לקיים: מחוז הנפש. לשם הולך אברהם לעשות לעצמו תיקון לשלום.

 

לך לך – לך לעצמך. מבית אביך לארץ שאני אלוהים מסוגל להראות לך – זו נפשך.. אבל כדי להגיע שמה ולהיות שמה בשלום, עלייך לעזוב את כל מה שהחזיק ומחזיק אותך בדפוסים קבועים של כאב והגנה מפניו: ארצך – הדברים הארציים הגשמיים. מולדתך – כל דבר קבוע שמוליד מיד דבר ידוע מראש. זהו   הוא המעגל החוזר חלילה, אותו מחלו תמידי שאנו מטיבים כל כך לחולל, שאותו אנו רוקדים מילדות, כי כך עוצבנו מול הכאבים שבאו, וכך אנו מתפקדים הכי טוב. ומבית אביך – ממקום הכאב, החטא שהעבירו לך ההורים, כאב שהם כשלו בתיקונו, וכעת אתה נידרש לו – צא גם משם.  אם אל מחוזות נפשך שלך תרצה להגיע. לך לך אל עצמך בלבד, לארץ שאני, אלוהים, אראה  לך. היכולת לראות את נבכי הנפש היא מפתח לתיקונה. כי זהו גיא צלמוות , כולו צלילים וחושך, מפלצות ורוחות רפאים. אבל כשאני עמך –  אין לך לירוא רע ,  תוכל   ל ר א ו ת  רע. וזה ההבדל הגדול. שכאתה פוחד מהרע שבקרבך  אתה שם עליו מכסה, מדחיק, יוצר מצב מחלה ובורח משם בצעקה צרודה. לעולם, לעולם לא תרצה לחזור שמה, אחרי מה שקרה בגיל חצי שנה, שנתיים, חמש – לא ולא, לא אני. מאותו רגע מקומות אלו שולטים בך ומפעילים אותך דרך המחול החוזר חלילה של תגובות מותנות , מותנות כאב ופחד. אבל כעת אני מצווך ללכת שמה, אלא שאני איתך! כעת תוכל להכיל את חווית הראיה של הדברים בלי לירוא רע.

 

או  אז אעשך לגוי גדול – מנדב איש ימימה למדתי שגוי בא מגוויה, ואם כך זוהי הבטחה לריבוי הגוף, לצאצאים רבים. ומיד – ואברכך – אתן לך, לכם כולכם –  כוח ללכת בדרך. ואיך אעשה זאת דרך הגדלת שמך, כי את הגוי כבר הגדלנו קודם. כך ייווצר איזון טוב בין  חומר לרוח. וכאן יש להזכיר: החוק האלוהי העולה מכתבי הקודש ובבסיסם נצא, הוא חוק הניגודים המשלימים: "שאיפה להרמוניה בין ניגודים משלימים בדרך ספיראלית של מוות ולידה מחדש". כמו ששולחן מורכב משני חלקיו:  מהדבר הזה העשוי עץ, ומשמו – שולחן. הם משלימים זה את זה  כי אחד הוא חומר והשני רוחו… כך גם תגדל אתה, אברהם בשני המובנים, גם חומר גם רוח – או אז תהיה כולך 'ברכה' – הליכה הרמונית שלמה.

 

הוא מגיע לארץ עם כל המשפחה – והכנעני אז בארץ.  לא במקרה הכנעני שם. הם צאצאיו של חם, איש החומר, אשר עובד את החומר, והארץ כולה מלאה  בעבודת החומר, עבודת אלילים.  מה זה אם לא מצבה הנורמלי של נפש האדם, כשבאים אליה להתחיל תהליך: הכנעני בה..   שנכנעה עם הזמן לכאב החיים. הרי כל ילד נולד תמים כתינוק בן יומו, אבל כשבאות עוד ועוד חוויות קשות מהכיל,  הן "נתקעות " במצבן הגשמי ומהוות מוקד כאב פעיל אשר דורש אנרגיה רבה להרגעה, להחזקה נמוך,להדחקה כדי שלא יעלו אל סף ההכרה. במקביל הן מוציאות לחצים מן הנפש אל הגוף בצורת מחלות והתנהגויות נאורוטיות.  מילדות עד נעוריו אוסף כל ילד חוויות רבות כאלו, עד שבהגיעו לנעוריו יתר ליהו כבר רע…רע כי את לחץ הכאב הוא משליך בצורת רוע אל האחרים. כך נעשה האדם עבד של כאביו, מפלצות הכאב, ומעט מאד נישאר לשאר רוח, לחיי שמחה ואושר, לחיים.

 

אברהם, כאב טיפוס, אב האומה, אבי המון גויים, מייצג את כולנו כאן.  בנקודה הקריטית הזו של בחירה: האם ללכת בדרך התיקון או להישאר עובד אלילים . אברהם ניבחר ללכת בדרך.  הוא הוא כל-אדם-הבוחר-ללכת-בדרך כדי להתחיל לתקן את המצב. אלוהים עימו, הוא ינחנו. יכולתו של אברהם, אבי האומה, לחוש את הצורך בתיקון ולעורר לעזרתו את את אלוהיו – היא ביטוי עילאי של רוח האדם. כך אנחנו כולנו, העוברים, הולכי בדרך, העברים, העוברים ממצב של עבדות – לחרות.

לדרך הוא לוקח שניים – את לוט – המסמל את מצבו העכשווי הלוט בערפל,  ואת שרי אשתו, העזר שכנגדו, שבלעדיה  אי אפשר. שהרי אין הזדמנות כמו הזוגיות לשני אנשים לעשות דרך… בעצם אין להם ברירה, שכן אם לא יעשו  – זה יהיה כמו גהנום, תוך  השלכה הדדית של כאב. ואם כן יעשו – אז הם בדרך לאושר הגדול. אליו, אגב, לא צריך להגיע ממש. רק להיות בדרך אל. זהו האושר: בדרך אל. כמו להיות בדרך אל אלוהים. 

 

הם יוצאים ללכת ארצה כנען, ובאים ארצה כנען (יב5). וזה יפה: אם יוצאים, גם מגיעים. ארץ כנען כאמור כולה כנועה לייצר ולגשמיות, אבל אפשר להופכה לכניעה אחרת – כניעה לחוק האלוהי. מכניעה לכניעה הכל כניעה, היינו אמירת כן לאלוהים. והכנעני אז בארץ, אבל האל מבטיח לאברהם שלזרעו ייתן את הארץ. איך הוא יכול להבטיח? רק אם הכנעני הוא כינוי סמל למקומות כנועים באברהם אשר מחכים לשחרור וריפוי.

 אברם הולך עם משפחתו ממקום למקום , פה ושם בונה מזבח לה'  – ציון דרך מגדלור מראה מקום לנקודה בה אלוהים יותר AVAILABLE , מקום אליו יחזור כדי לתקן בעתיד דרך הקרבת קורבנות. אבל מגמת פניו היא דרומה, הנגבה.

 

והנה, אחרי שעבר את הארץ לאורכה ורוחבה, פגש בה לראשונה וקבע בה נקודות ציון מזבחיות, כעת כשהכל מוכן להתיישבות בה, כלומר להתחיל בתהליך התיקון – הוא יורד מצריימה. איך? מה ? מה קרה?!

 

יש רעב כבד. נו אז מה? חייבים מצריימה? חייבים. למה לא להתמודד עם הרעב בארץ, קצת צום, סיגופים, לא טוב לתיקון? חייבים מצריים?  חייבים.ומה עם ההבטחה האלוהית? הרי הוא, יתברך, מוכן לעזור, הוא הבטיח! דווקא בגלל זה. תסביר. הנה אני מסביר: אברהם עדיין לא מוכן להתמודד עם אנושיות אלוהית שלמה, כלומר להיות איש האלוהים ואבי האומה ממש, להיות שלם והרמוני כשתוכו כברו. אין לו עדיין מספיק אנרגיה להתמודד עם חוויות מסויימות בתוכו ולרפא אותן, לעכל אותן ולהביאן למנוחת זיכרון עולמים בנפשו. הוא חייב לאגור כוחות כדי אכן לרדת לגיא צלמוות. זהו הרעב: רעב לעוד אנרגיה כדי שיוכל להתמודד פנימה. והא ראיה, אלוהים לא מתנגד. להיפך, מעודד אותו לרדת, כמו במקרה המאוחר יותר  של יעקב מול עשיו אחכ, כשיעקב הרגיש  ארמי אובד, אבי, וירד מצריימה במתי מעט, ושם התחזק והתעצם עד ליציאת מצריים, כך עוד אברהם לפניו מציב את מסורת התיקון הרב שלבי, שאין בלתו: כשחוויה היא קשה מדי לעיכול יש להוציא מחלה, או גולה, שזה אותו דבר,  ולהתרחק ממרכז ההויה למקום בו אין צורך להתמודד ראש בראש  עם הכאב הכי גדול, והוא מוחלף  בכאב גופני בצורת חולי ועבודה וקשיים פיזיים  – זה נותן מרווח זמן של בינתיים לאגור אנרגיה נפשית כדי לבוא  אח"כ עשיר וחזק ויכול להתמודד טוב ונכון עם הכאב ולוכל לו, לאכול אותו, לעכל אותו, להסמיל לפייס להטמיר להשלים לשיות שלום בתוכו. אמן

 

בסיבוב הראשון – כמו שמותר בגולה –  הוא מעביר את אשתו לפרעה. כך מתנהגים, אברם? אבל הוא עוד רק אברם כאן, עם חולשות אנוש ידועות, והוא כל כך רוצה לחיות… אבל לא רק זה, יש כאן צו אלוהי, כדי להעשיר את אברהם, לתת לו אנרגיה.. ופרעה, כשנוכח שהיא לא אחותו אלא אשתו של אברם, (אלוהים רומז לו בעניין זה דרך נגעים גולים שהוא מביא עליו). פרעה זה, במקום להוריד את ראשו של אברם מעליו לפני כל מילה נוספת, מתנצל (בחיי שלא ידעתי שזו אשתך) ומפצה את אברם (הנה קח כסף וזהב ועבדים ושפחות, כי אני ממש לא בסדר שלקחתי לך את אשתך). כך מתנהגים, פרעה? מה קורה לך, נפלת על הראש?? אבל פרעה הוא רק אדם וכאן ישי צו אלוהי, ובכלל, טוען אלוהים, זה סיפור אלגורי כדי להדגיש את עניין האנרגיה הנטענת, אז די תעזבו עם העובדות. ככה מתנהגים, אלוהים?…

 

עמוס כולו כסף וזהב חוזר אברם הנגבה, ומשם בית אלה – = מסלול הפוך, – ישר אל המזבח. הוא כבר מספיק אנרגטי כעת לעשות תיקון ולכן קורא בשם ה', ועכשיו יש לו יכולות רבות שלא היו לו קודם, כי האנרגיה גברה: למשל,  ריב בין רועי עדרו לרועי לוט –  עכשיו הוא יודע לעשות שלום ומחלק את הנחלה בין שמאל  לימין, ואכן לוט בוחר לו עמק הירדן ואברם מסתפק בשאר הארץ.

הנה הוכחה שהוא מסוגל לעשות שלום בין יריבים מנוגדים בעולם החיצוני, ובין שמאל לימין נוצר אמצע של שלום. כעת אולי יידע גם לעשות שלום בתוכו? רעיון טוב. 

גם הפרידה מלוט יש לה ערך סמלי –  כך הוא נפרד מחלקו המעורפל, הלוט בערפל, ונהיה ברור צלול יותר לעצמו עם עצמו. ואכן מיד אחרי הפרידה הוא מקבל הבטחה אלוהית נרחבת ומלאה לירושת הארץ המובטחת, שהיא בעצם, כמובן, בעיקר, קודם כל, נפשו, ורק אח"כ, כפועל יוצא, גם המרחב הגשמי.   

אברהם מתיישב באלוני ממרא אשר בחברון, שם בונה הוא עוד מזבח לה, לאמור: נקודת ציון. המזבחים הם נקודות חיבור לה', שם יכול אדם להתחבר אל עצמו ולקפוץ בדרוג התיקון הפנימי דרך הקרבת קרבן, דרך כיפור.

השעור הבא הוא בפידיון שבויים: מלחמת ארבע המלכים  אשר עטים אחד על השני, כשתוך כדי מלחמתם נופל לוט בשבי. אברם מגייס את "חניכיו ילידי ביתו" (יד 14) ומשחרר את אחיו כולל הרכוש כולו. מברוק, אברם. כי בדיוק מה שעשה אברם כאן בעולם הגשמי, הוא מוזמן לעשות בנפשו. לגייס את כל כוחות הנפש, ילידי ביתו, ולשחרר את השבויים שבתוכו. ומה שבוי בו? כל אותם צרורות שהאל, בגדולת ימינו עוזר לו לשחרר. כולן חוויות שנישבו בהסדר המחלה, משם אמור אברם וכל אחד להשתחרר, ומהעבדות הזו לעבור להיות עבד ה' בלבד. 

 כאשר הוא חוזר יוצא מולו מלך סדום   להפגש איתו בעמק השווה – הוא עמק המלך, עמק אלוהים בו שוררת הרמוניה שלמה. שם גם מלכיצדק  מלך שלם, נציג האלוהות כאן, שעל כן הוא מלך של משהו שלם, וגם כהן לאל עליון – ורוצה לגמול לאברם ברכוש  מעשר מכל אשר לו. אברם מסרב – הוא כבר הרים ידו לכיוונו של אל ה' אל עליון שקניינו שמיים וארץ. אליו שואף אברם. אל תעשיר אותי . די, מספיק עם אגירת רכוש גשמי. אם מחוט ועד שרוך נעל –  דימוי יפהפה של התרחקות מכל דבר גשמי אף חסר ערך לכאורה, אבל שעלול לכבול אותו בכבלי חוטיו שרוכיו.לא בעושר כזה אחפוץ: רק בעושר רוחני מה' אלוהי אחפוצה…

 

כאן עולה שאלה חשובה  נוספת לדיון: איך תתחזק אמונתו שלך אברם מול הדרך הקשה של ירושת מחוזי נפשו. הרי צריך חיזוק נוסף מפעם לפעם. זו  האמונה שיכולה לעזור לו להתגבר על יראתו, שכן מיד אומר לא האל – אל תירא אברם אנוכי מגן לך – היינו גם אם תלך בגיא צלמוות אל תירא רע. אברם עומד לרדת אל נבכי נפשו, ודווקא כאן עולה שאלת הירושה – האם יהיה זרע לאברם? האם יצליח להיוולד מחדש כראוי בתהליך כזה? ה' מבטיח הבטחה שלמה שלמה שאכן כך יהיה. איך הוא יכול להיות כל כך בטוח? כי בענייני לידה מחדש הוא המומחה, זה החוק שלו…  אתה תיוולד מחדש דרך תיקון הנפש. ומאברם יוולד אברהם! . אברם מאמין לו ובזה הוא צועד צעד כביר אל התיקון. כי המילה אמונה מכילה בתוכה סודות גדולים: להאמין ב' שונה מ'להאמין ל', אומר הירש (בראשית עמ קעב). להאמין ב זה לסמוך לחלוטין על האל בבחירת הדרך ללכת בה והשורש אמן יש בו משום יוצר אמנות, המביא דברים מנפשו ומגשימם במציאות. וגם 'אומן' יש פה – חנוך היוצר את לב האדם. הוא הוא האומן ה 'חונך לנער על פי דרכו', העיקרון המכונן בריפוי הומיאופאתי…לתת אימון בה' זה להיות כחומר ביד היוצר, כש ה' הוא המחנך והמכוון בדרך ההתחדשות והלידה מחדש. אלוהים 'מוציא אותו החוצה' מעצמו, מהחוזר חלילה שלו להתנהלות חדשה, ספיראלית

אמונתו של אברם בדרך השם נחשבת לו  צ ד ק ה ,  כי עצם האמונה נותנת כוח ללכת בדרך התיקון ולהביא המצב לצדק – אמצע הרמוני…

 לגבי הארץ המובטחת שואל אברהם במה אדע כי אירשנה = מהו הידע, מהו החוק על פיו אלך כדי להצליח לרשת, לעשות בראשית מחדש, להתחדש לי בנפשי שלי? מיד ממחיש לו השם את העניין: קחה לי (לי ולא לך, כי זה מעשה הנוגע בחוק באלוהי) עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש. מדוע משולשים המה? כי הם גשמיים ובהם מוגשם בחומר השילוש הקדוש (טפו, טפו!)של שני קטבים ומה שביניהם. חיות, שיכולת ההסמלה שלהן קטנה,  הולכות בדרך החוק האלוהי של הרמוניה בין הניגודים תוך הגשמת האמצע ההרמוני שבין הניגודים. כלומר במקום להשאיר חלל פנוי שבו קורה משהו וירטואלי, החיה הופכת את האמצע האנרגטי זהה למשהו פיזי, לכן היא מושלשת. כך, דומני, עושים גם הנוצרים ביוצרם את ישו בן האלוהים כמגשים האמצע שבין האב והאם הקדושים. ואילו כאן הופך אותם אברהם בצו האלוהי לשניים מחדש – שני בתרים זה מול זה ('איש בתרו לקראת רעהו'), ובתווך – מקום. והנה עם בוא הלילה, זמן התרדמה, זמן שבו מסוגל אברהם לראות בגיא צלמוות,  יורדת עליו אימה חשיכה כי הוא הכי קרוב שאפשר לאלוהות הן בנפשו שלו והן בביטוי שלה דרך  חוק ההרמוניה בין הניגודים. זהו בדיוק המקום והזמן בו מעביר לו האל את התדר השני של הידע האלוהי: זה של מוות ולידה מחדש. וכך הוא מכריז באוזני אברהם: שום תיקון כדי לרשת את ארץ הנפש לא יוכל להתרחש בלי ידיעה עמוקה של הכרח להיות תחילה גר בארץ אחרת שאיננה ארץ נפשך, שם עלייך להיות עבד זמן מסוים ארוך כאורך הגלות, עם עוני ועינויים.

זמן זה אוחז תהליך כפול: מצד אחד נגיעה בכאב הזקוק להטמרה, ומצד שני זמן לאגירת האנרגיה המיוחדת שנותן המעביד לעבד, כי גם המעביד עובר תהליך שבסופו יוצא העבד לחופשי עם רכוש גדול, כלומר בתוספת נטו של אנרגיה על מה שניכנס, ואילו המעביד יוצא לחופשי מהיותו מעביד, כלומר מעבדותו שלו. כעת אברם בשל לעשות את ההטמרה עצמה, ולהסמיל את מוקדי הכאב כך שהנפש תעשה מוכנה להיות מורשתו שלו בלבד. או אז יוכל אברהם להיקבר בשיבה טובה. רק דור רביעי יהיו ראויים לבוא הנה  חזרה כדי להשלים את עבודת ההטמרה  בעניין האמורי – היינו שעוד לא נאמרה המילה אחרונה, ומיד מבטיח לו האל תיקון בכל מוקדי הכאב הלא מעוכל שלו, היינו – קייני קינזי קדמוני, חתי פרזי רפאים ואמרי גרגשי כנעני יבוסי – כולם כולם נקודות כאב בנפשו של אברהם שעכשיו יוכל להם יוכל. בברכה, אברהם, בברכה. אכן כך תהיה  לך ארץ נפשך, סוף-סוף, ובא שלום על ישראל.    

Read Full Post »

האידיוט

 

אדבר בכמה מילים על הספר, על הסופר, על הגיבור בעיקר  ועל מחלה

 

ספר מקסים. לא משעמם לא כמו מלחמה ושלום אלא שוצף קוצף במסדרונות התהליך האנושי עם כל צבעי הרגש והמעשה. ספר  שבא לקרוא בו עוד ועוד  וגם לחזור אליו פעם..

 דוסטויבסקי מדהים, רגיש, חכם  – חבל על הזמן. ובעיקר – מדבר על הדבר הכי חשוב, הבנת התהליך האנושי. ובהרבה סליחה ורגישות  מדבר. 

 

כמובן – מיד הזדהיתי עם האידיוט. . כי מיהו זה האידיוט? תמים, אחר, שונה, חולה, נלעג, חלש , לא שווה, אידיוט, נו – אף אחד לא רוצה להיות כזה. אבל כולנו גם כאלו בפנים. אז נא לקבל את החלק הזה..

והרי כדי לשרוד עלי להיות מפוכח, פיקח, סתדרן, שלא מרמים אותו, לא פרייר!!!  לא אידיוט כזה שכל אחד…

ואילו הוא היה כזה, שכל אחד.. שכל אחד נוגע בנשמתו.  לכן הוא מקשיב באמת, מתרשם באמת, אין לו פילטרים או הכללות פוסלות של אף אחד. לכן כשהיא, מישהי,  אוהבת אותו באמת,  באמת נפתחת לקראתו – הוא לא יכול שלא לאהוב אותה, את נסטסיה –  אבל גם את אגאלאיה. כי שתיהן  באמת אוהבות. אבל נסטסיה, היא מוכת גורל, חולה  מסוג אחר. הוא תמים עד הסוף ולכן יש לו יכולת קליטה טהורה, בעוד  היא תום שחולל מוקדם מאד, בילדות וכדי לשרוד חייבת הייתה לפתח כל מיני מנגנונים של תוקפנות ופיתוי וכוחניות נשית… עד שפגשה אותו. ואז גם ליבה המשוריין, המוגן מכאב ומאהבה –  ניפתח לאהבת אמת. כמובן עם חרדה ענקית שלא מגיע לה שלא תיתכן אהבת אמת כי הנה כך  קרה לה שנפגעה . לכן היא ככה. אבל הוא לא יכול שלא לאהוב אותה, עם כל אותות האזהרה, כי כזה הוא, תמים  ואידיוט ברוך השם.

 

 

אבל הוא לא סתם אידיוט. יש לו סיבה, לכאורה. ופה ניכנס עניין המחלה – הוא הרי חולה באופן רשמי. בכל מהותו הוא חולה, כמו שהוא אומר שם בעמ 30 –  "לא, אני חושב שאין לי שום  סגולות ושום כשרונות מיוחדים – ואפילו להפך, כי אני אדם חולה, ולא למדתי באופן מסודר" –    בעצם הכותרת 'חולה' מאפשרת לו להישאר תמים לעומת שאר ה"בריאים" לכאורה.

ובעמוד הבא – "בגלל ההתקפים התכופים של מחלתו נהיה כמעט אידיוט גמור"…

רב האנשים – הלא פריירים, כזכור – אכן מתייחסים אליו כך, כאידיוט או תמים, אבל יש גם אחרים, כמו משפחת יפנצ'ינה. דוסטויבסקי אומר באירוניה מרה –  איש עסקים וגנרל חייב להיות בעל כהות שכל כדי לתפקד היטב  – והנה הם, המשפחה הזאת, במקום להיות כהי שכל, מטומטמים אידיוטים כמו כולם –  הם דווקא חסרי מנוחה, כלומר תוהים באמת על מה שקורה ומסוגלים לפחות רגשית להיות פתוחים למשהו אחר. הם חשים שיש משהו באידיוט הזה שהוא לא מטופש חסר תקנה,  אלא דווקא רגיש במיוחד, וכל הספר הם תוהים מהו בדיוק הדבר .הנה אלכסנדרה אחת הבנות אומרת.." הנסיך הזה אפשר שהוא נוכל גדול, בכלל לא אידיוט". כן כן משיבה אגאלאיה – שתהיה אחת משתי אהובותיו – ראיתי את זה מיד. זו ניבזות מצידו להעמיד פנים ככה. אולי הוא רוצה להרוויח מזה משהו…  ואכן הוא גדל ונישאר עם תום בסיסי ואהבת העולם על כל יצוריו.

מאוחר יותר, כאשר הוא מספר לבני המשפחה שהוא חולה, שיש לו רגישות חולנית, ולכן לפעמים הוא עושה לצערו מעשי שטות, מתפרצת אגאלאיה להגנתו בשצף קצף    למה אתה משפיל את עצמך לפניהם, הם לא שוים את הזרת שלך, אתה ישר מכולם, אציל מכולם טוב מכולם נדיב מכולם, נבון מכולם!" עמ26. לא במקרה היא מדמה אותו לאביר האביון, כמו דון קישוט. לשניהם  אותו התום והאמונה באדם. כי עוד אאמין גם באדם גם ברוחו רוח עז, אמר המשורר.

אבל אל רק בני אדם –  בעמ 56 הוא אוהב חמורים, יש לו אליהם זיקה נפשית – אלו היו חבריו בשווייץ. בזכות יפי נפשם הוא חזר להיות שמח…  והרי זו חיה חכמה ובכלל לא אידיוטית, אבל לא בכדי צועקים אנחנו אחד על השני חמור! לא רואים מי החמור האמיתי…  

במקום אחר קוראים לו פילוסוף והוא מסכים בחיוך.. 59 – אולי אני באמת פילוסוף…  ובעמ 67  הוא מספר איך חי שם  בשוייץ עם המון ילדים סביבו שאהבו אותו כל כך  – זו פרשה בפני עצמה, הוא והילדים – קשה לא להיזכר בהאנס כריסטיאן אנדרסן שנחשב מוזר, ילדותי, אידיוט כזה –  אבל איזה אגדות ידע לספר…  "מן הילדים לא צריך להסתיר כלום בתרוץ שהם קטנים ואסור להם לדעת".. כאן סיפור הילדים ומארי… אותה עלובת נפש שהוא כיבד כי היא בן אדם כמוהו – נפש של ילד היתה לו!! אין ספק – מתפעם. כך מגלה לו שניידר, הרופא שלו בשווייץ עמ 73 – "הוא אמר שהוכח לדעת  שאני עצמי ילד ממש,  כלומר ילד לכל דבר, ורק בקומתי ובפני אני דומה למבוגר, אבל בהתפתחותי ובנפשי ובתכונתי , ואפילו בשכלי –  לא הגעתי לבגרות, וככה אשאר,  גם אם אחיה 60 שנה." ואחכ 74 – הנה התום הילדותי שלו – "ראשית חכמה החלטתי לנהוג בכולם באדיבות ובגילוי לב.  אולי גם פה יחשבו אותי לילד, אדרבא! הרי גם לאידיוט חושבים אותי כולם משום מה,  ולפני שנים גם הייתי חולה כל כך שאמנם נדמיתי לאידיוט. אבל עכשיו, איזה מין אידיוט אני, אם אני עצמי יודע שחושבים אותי לאידיוט? הרי אני בכל זאת נבון, והם לא מרגישים…" ואחכ 75 –אני יודע שבושה היא לדבר ככה בגלוי על רחשי הלב,אבל הנה, בפניכן אני מדבר ולא מתבייש כלל".

כך מדי פעם יש מולו אנשים רגישים שמבחינים בנשמה הגדולה שלו.

 

השפעתו על אנשים היא מדהימה. כאילו הוא מהדהד עם תום חבוי בתוכם, משהו שמחכה שנים לקבל ביטוי, מין ילד קטן ישן שמתעורר פתאום לחוויה של אמת בניגוד לשקר המגונן הרגיל, ואפילו רוגוזין הרגזן הקנאי השונא הגדול אוהב אותו מרגע ששמע את קולו. עצם נוכחותו של הנסיך מביאה אנרגיה של ריפוי…. כי הוא תמים. כי הוא מחזיר אנשים להרמוניה שלהם,לתום שלהם, לבריאות.

 

כאשר רוגוזין מנסה להכותו נפש הוא מגיב בפירכוס, בחרדה גדולה..  והנה  פה המחלה בעצם מצילה אותו ממוות, כי ראשו רותע אחורה בפירכוס ומכת החרב מחטיאה.

 המחלה

ואכן –  מחלתו של מישקין היא גם בריאותו  ושפיותו. היא חלק בלתי ניפרד ממנו. היא מבטאת את אישיותו. אבל  למה דווקא אפילפסיה? סתם מקרה, יגיד המדע. אבל אם  נזכור את המחלה כפי שהיא מוגדרת  ומוסברת מזווית הרפואה המשלימה  – והרי היה ברור שאני אעלה את זה פה, אתם הרי מכירים אותי – מחלה הײא ביטוי לחוויה שהיא קשה מהכיל.

 

 האידיוט הזה – כפי שאין לו פילטרים פנימה  – הרי אין  לו גם מסננים, בולמי זעזועים בדרך החוצה: כשהוא חש חוויה גדלה מהכיל, הוא לא מגיב בהוצאת מחלה רגילה, וגם לא זורק אותה על האחר בצורה תוקפנית, כמו רוגוזין. אלא הוא חווה אותה מיד בכל עוצמתה, עד כלות. ואם עוצמתה גדולה מהכיל  זה מתפרץ בצורת קצר כללי – פרכוסים, אפילפסיה.  והנה לכם טבעה של מחלתו. המחלה היא כאן שסתום ביטחון להוצאת הלחץ העצום של חוויותיו. שמעו נא איך הוא מתאר את זה

 

הנה כאן , רגע לפני התקף אנא עיינו בטקסט חלק ב עמ. 213-14.  בקרוב יובא הטקסט במלואו כאן.

 

בתמונת הסיום הוא יושב חסר אונים מול התפרצות הכאב הנואש של אותו רוגוזין ההורג את נסטסיה שהיא גם אהובתו שלו. נוכח המחלה האנושית הנפוצה כל כך שלך כאב מתפרץ שולט הורג הורס, הוא ניצב,ף האידיוט, היחידה השפוי שם, עדיין כמהה לאהבה פשוטה, ישרה, אמיתית. אידיוט – זו המילה האחרונה בספר. זו מחלתו, אבל  זו גם שפיותו המדהימה, התמימה.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: