אחת מפרשות היסוד שקיבלנו. אבן דרך שממנה הולכים.. אחרי סיפור נח והמבול, אחרי שאלוהים ניסה למחות במים את חטאי האדם וראה, וגם האדם ראה שאי אפשר בכוח בבת אחת, כי יחדיו ילכו תמיד, מוליך האל את האדם בדרך חדשה, משוכללת יותר: דרך התיקון העמוק. לא בפקודה מבחוץ יבוא שלום בנפשנו, כי אם בתהליך פנימי עמוק… הגיע זמן הברית, אותה מסמלת הקשת. הברית בין אדם לאלוהיו היא היא אותה זו שבין אדם לעצמו. ואברהם הוא נושא הדגל. הוא השליח הראשון אל הארץ המובטחת. שליח של עצמו אל המחוז היחיד שאלוהים יכול להבטיח וגם לקיים: מחוז הנפש. לשם הולך אברהם לעשות לעצמו תיקון לשלום.
לך לך – לך לעצמך. מבית אביך לארץ שאני אלוהים מסוגל להראות לך – זו נפשך.. אבל כדי להגיע שמה ולהיות שמה בשלום, עלייך לעזוב את כל מה שהחזיק ומחזיק אותך בדפוסים קבועים של כאב והגנה מפניו: ארצך – הדברים הארציים הגשמיים. מולדתך – כל דבר קבוע שמוליד מיד דבר ידוע מראש. זהו הוא המעגל החוזר חלילה, אותו מחלו תמידי שאנו מטיבים כל כך לחולל, שאותו אנו רוקדים מילדות, כי כך עוצבנו מול הכאבים שבאו, וכך אנו מתפקדים הכי טוב. ומבית אביך – ממקום הכאב, החטא שהעבירו לך ההורים, כאב שהם כשלו בתיקונו, וכעת אתה נידרש לו – צא גם משם. אם אל מחוזות נפשך שלך תרצה להגיע. לך לך אל עצמך בלבד, לארץ שאני, אלוהים, אראה לך. היכולת לראות את נבכי הנפש היא מפתח לתיקונה. כי זהו גיא צלמוות , כולו צלילים וחושך, מפלצות ורוחות רפאים. אבל כשאני עמך – אין לך לירוא רע , תוכל ל ר א ו ת רע. וזה ההבדל הגדול. שכאתה פוחד מהרע שבקרבך אתה שם עליו מכסה, מדחיק, יוצר מצב מחלה ובורח משם בצעקה צרודה. לעולם, לעולם לא תרצה לחזור שמה, אחרי מה שקרה בגיל חצי שנה, שנתיים, חמש – לא ולא, לא אני. מאותו רגע מקומות אלו שולטים בך ומפעילים אותך דרך המחול החוזר חלילה של תגובות מותנות , מותנות כאב ופחד. אבל כעת אני מצווך ללכת שמה, אלא שאני איתך! כעת תוכל להכיל את חווית הראיה של הדברים בלי לירוא רע.
או אז אעשך לגוי גדול – מנדב איש ימימה למדתי שגוי בא מגוויה, ואם כך זוהי הבטחה לריבוי הגוף, לצאצאים רבים. ומיד – ואברכך – אתן לך, לכם כולכם – כוח ללכת בדרך. ואיך אעשה זאת דרך הגדלת שמך, כי את הגוי כבר הגדלנו קודם. כך ייווצר איזון טוב בין חומר לרוח. וכאן יש להזכיר: החוק האלוהי העולה מכתבי הקודש ובבסיסם נצא, הוא חוק הניגודים המשלימים: "שאיפה להרמוניה בין ניגודים משלימים בדרך ספיראלית של מוות ולידה מחדש". כמו ששולחן מורכב משני חלקיו: מהדבר הזה העשוי עץ, ומשמו – שולחן. הם משלימים זה את זה כי אחד הוא חומר והשני רוחו… כך גם תגדל אתה, אברהם בשני המובנים, גם חומר גם רוח – או אז תהיה כולך 'ברכה' – הליכה הרמונית שלמה.
הוא מגיע לארץ עם כל המשפחה – והכנעני אז בארץ. לא במקרה הכנעני שם. הם צאצאיו של חם, איש החומר, אשר עובד את החומר, והארץ כולה מלאה בעבודת החומר, עבודת אלילים. מה זה אם לא מצבה הנורמלי של נפש האדם, כשבאים אליה להתחיל תהליך: הכנעני בה.. שנכנעה עם הזמן לכאב החיים. הרי כל ילד נולד תמים כתינוק בן יומו, אבל כשבאות עוד ועוד חוויות קשות מהכיל, הן "נתקעות " במצבן הגשמי ומהוות מוקד כאב פעיל אשר דורש אנרגיה רבה להרגעה, להחזקה נמוך,להדחקה כדי שלא יעלו אל סף ההכרה. במקביל הן מוציאות לחצים מן הנפש אל הגוף בצורת מחלות והתנהגויות נאורוטיות. מילדות עד נעוריו אוסף כל ילד חוויות רבות כאלו, עד שבהגיעו לנעוריו יתר ליהו כבר רע…רע כי את לחץ הכאב הוא משליך בצורת רוע אל האחרים. כך נעשה האדם עבד של כאביו, מפלצות הכאב, ומעט מאד נישאר לשאר רוח, לחיי שמחה ואושר, לחיים.
אברהם, כאב טיפוס, אב האומה, אבי המון גויים, מייצג את כולנו כאן. בנקודה הקריטית הזו של בחירה: האם ללכת בדרך התיקון או להישאר עובד אלילים . אברהם ניבחר ללכת בדרך. הוא הוא כל-אדם-הבוחר-ללכת-בדרך כדי להתחיל לתקן את המצב. אלוהים עימו, הוא ינחנו. יכולתו של אברהם, אבי האומה, לחוש את הצורך בתיקון ולעורר לעזרתו את את אלוהיו – היא ביטוי עילאי של רוח האדם. כך אנחנו כולנו, העוברים, הולכי בדרך, העברים, העוברים ממצב של עבדות – לחרות.
לדרך הוא לוקח שניים – את לוט – המסמל את מצבו העכשווי הלוט בערפל, ואת שרי אשתו, העזר שכנגדו, שבלעדיה אי אפשר. שהרי אין הזדמנות כמו הזוגיות לשני אנשים לעשות דרך… בעצם אין להם ברירה, שכן אם לא יעשו – זה יהיה כמו גהנום, תוך השלכה הדדית של כאב. ואם כן יעשו – אז הם בדרך לאושר הגדול. אליו, אגב, לא צריך להגיע ממש. רק להיות בדרך אל. זהו האושר: בדרך אל. כמו להיות בדרך אל אלוהים.
הם יוצאים ללכת ארצה כנען, ובאים ארצה כנען (יב5). וזה יפה: אם יוצאים, גם מגיעים. ארץ כנען כאמור כולה כנועה לייצר ולגשמיות, אבל אפשר להופכה לכניעה אחרת – כניעה לחוק האלוהי. מכניעה לכניעה הכל כניעה, היינו אמירת כן לאלוהים. והכנעני אז בארץ, אבל האל מבטיח לאברהם שלזרעו ייתן את הארץ. איך הוא יכול להבטיח? רק אם הכנעני הוא כינוי סמל למקומות כנועים באברהם אשר מחכים לשחרור וריפוי.
אברם הולך עם משפחתו ממקום למקום , פה ושם בונה מזבח לה' – ציון דרך מגדלור מראה מקום לנקודה בה אלוהים יותר AVAILABLE , מקום אליו יחזור כדי לתקן בעתיד דרך הקרבת קורבנות. אבל מגמת פניו היא דרומה, הנגבה.
והנה, אחרי שעבר את הארץ לאורכה ורוחבה, פגש בה לראשונה וקבע בה נקודות ציון מזבחיות, כעת כשהכל מוכן להתיישבות בה, כלומר להתחיל בתהליך התיקון – הוא יורד מצריימה. איך? מה ? מה קרה?!
יש רעב כבד. נו אז מה? חייבים מצריימה? חייבים. למה לא להתמודד עם הרעב בארץ, קצת צום, סיגופים, לא טוב לתיקון? חייבים מצריים? חייבים.ומה עם ההבטחה האלוהית? הרי הוא, יתברך, מוכן לעזור, הוא הבטיח! דווקא בגלל זה. תסביר. הנה אני מסביר: אברהם עדיין לא מוכן להתמודד עם אנושיות אלוהית שלמה, כלומר להיות איש האלוהים ואבי האומה ממש, להיות שלם והרמוני כשתוכו כברו. אין לו עדיין מספיק אנרגיה להתמודד עם חוויות מסויימות בתוכו ולרפא אותן, לעכל אותן ולהביאן למנוחת זיכרון עולמים בנפשו. הוא חייב לאגור כוחות כדי אכן לרדת לגיא צלמוות. זהו הרעב: רעב לעוד אנרגיה כדי שיוכל להתמודד פנימה. והא ראיה, אלוהים לא מתנגד. להיפך, מעודד אותו לרדת, כמו במקרה המאוחר יותר של יעקב מול עשיו אחכ, כשיעקב הרגיש ארמי אובד, אבי, וירד מצריימה במתי מעט, ושם התחזק והתעצם עד ליציאת מצריים, כך עוד אברהם לפניו מציב את מסורת התיקון הרב שלבי, שאין בלתו: כשחוויה היא קשה מדי לעיכול יש להוציא מחלה, או גולה, שזה אותו דבר, ולהתרחק ממרכז ההויה למקום בו אין צורך להתמודד ראש בראש עם הכאב הכי גדול, והוא מוחלף בכאב גופני בצורת חולי ועבודה וקשיים פיזיים – זה נותן מרווח זמן של בינתיים לאגור אנרגיה נפשית כדי לבוא אח"כ עשיר וחזק ויכול להתמודד טוב ונכון עם הכאב ולוכל לו, לאכול אותו, לעכל אותו, להסמיל לפייס להטמיר להשלים לשיות שלום בתוכו. אמן
בסיבוב הראשון – כמו שמותר בגולה – הוא מעביר את אשתו לפרעה. כך מתנהגים, אברם? אבל הוא עוד רק אברם כאן, עם חולשות אנוש ידועות, והוא כל כך רוצה לחיות… אבל לא רק זה, יש כאן צו אלוהי, כדי להעשיר את אברהם, לתת לו אנרגיה.. ופרעה, כשנוכח שהיא לא אחותו אלא אשתו של אברם, (אלוהים רומז לו בעניין זה דרך נגעים גולים שהוא מביא עליו). פרעה זה, במקום להוריד את ראשו של אברם מעליו לפני כל מילה נוספת, מתנצל (בחיי שלא ידעתי שזו אשתך) ומפצה את אברם (הנה קח כסף וזהב ועבדים ושפחות, כי אני ממש לא בסדר שלקחתי לך את אשתך). כך מתנהגים, פרעה? מה קורה לך, נפלת על הראש?? אבל פרעה הוא רק אדם וכאן ישי צו אלוהי, ובכלל, טוען אלוהים, זה סיפור אלגורי כדי להדגיש את עניין האנרגיה הנטענת, אז די תעזבו עם העובדות. ככה מתנהגים, אלוהים?…
עמוס כולו כסף וזהב חוזר אברם הנגבה, ומשם בית אלה – = מסלול הפוך, – ישר אל המזבח. הוא כבר מספיק אנרגטי כעת לעשות תיקון ולכן קורא בשם ה', ועכשיו יש לו יכולות רבות שלא היו לו קודם, כי האנרגיה גברה: למשל, ריב בין רועי עדרו לרועי לוט – עכשיו הוא יודע לעשות שלום ומחלק את הנחלה בין שמאל לימין, ואכן לוט בוחר לו עמק הירדן ואברם מסתפק בשאר הארץ.
הנה הוכחה שהוא מסוגל לעשות שלום בין יריבים מנוגדים בעולם החיצוני, ובין שמאל לימין נוצר אמצע של שלום. כעת אולי יידע גם לעשות שלום בתוכו? רעיון טוב.
גם הפרידה מלוט יש לה ערך סמלי – כך הוא נפרד מחלקו המעורפל, הלוט בערפל, ונהיה ברור צלול יותר לעצמו עם עצמו. ואכן מיד אחרי הפרידה הוא מקבל הבטחה אלוהית נרחבת ומלאה לירושת הארץ המובטחת, שהיא בעצם, כמובן, בעיקר, קודם כל, נפשו, ורק אח"כ, כפועל יוצא, גם המרחב הגשמי.
אברהם מתיישב באלוני ממרא אשר בחברון, שם בונה הוא עוד מזבח לה, לאמור: נקודת ציון. המזבחים הם נקודות חיבור לה', שם יכול אדם להתחבר אל עצמו ולקפוץ בדרוג התיקון הפנימי דרך הקרבת קרבן, דרך כיפור.
השעור הבא הוא בפידיון שבויים: מלחמת ארבע המלכים אשר עטים אחד על השני, כשתוך כדי מלחמתם נופל לוט בשבי. אברם מגייס את "חניכיו ילידי ביתו" (יד 14) ומשחרר את אחיו כולל הרכוש כולו. מברוק, אברם. כי בדיוק מה שעשה אברם כאן בעולם הגשמי, הוא מוזמן לעשות בנפשו. לגייס את כל כוחות הנפש, ילידי ביתו, ולשחרר את השבויים שבתוכו. ומה שבוי בו? כל אותם צרורות שהאל, בגדולת ימינו עוזר לו לשחרר. כולן חוויות שנישבו בהסדר המחלה, משם אמור אברם וכל אחד להשתחרר, ומהעבדות הזו לעבור להיות עבד ה' בלבד.
כאשר הוא חוזר יוצא מולו מלך סדום להפגש איתו בעמק השווה – הוא עמק המלך, עמק אלוהים בו שוררת הרמוניה שלמה. שם גם מלכיצדק מלך שלם, נציג האלוהות כאן, שעל כן הוא מלך של משהו שלם, וגם כהן לאל עליון – ורוצה לגמול לאברם ברכוש מעשר מכל אשר לו. אברם מסרב – הוא כבר הרים ידו לכיוונו של אל ה' אל עליון שקניינו שמיים וארץ. אליו שואף אברם. אל תעשיר אותי . די, מספיק עם אגירת רכוש גשמי. אם מחוט ועד שרוך נעל – דימוי יפהפה של התרחקות מכל דבר גשמי אף חסר ערך לכאורה, אבל שעלול לכבול אותו בכבלי חוטיו שרוכיו.לא בעושר כזה אחפוץ: רק בעושר רוחני מה' אלוהי אחפוצה…
כאן עולה שאלה חשובה נוספת לדיון: איך תתחזק אמונתו שלך אברם מול הדרך הקשה של ירושת מחוזי נפשו. הרי צריך חיזוק נוסף מפעם לפעם. זו האמונה שיכולה לעזור לו להתגבר על יראתו, שכן מיד אומר לא האל – אל תירא אברם אנוכי מגן לך – היינו גם אם תלך בגיא צלמוות אל תירא רע. אברם עומד לרדת אל נבכי נפשו, ודווקא כאן עולה שאלת הירושה – האם יהיה זרע לאברם? האם יצליח להיוולד מחדש כראוי בתהליך כזה? ה' מבטיח הבטחה שלמה שלמה שאכן כך יהיה. איך הוא יכול להיות כל כך בטוח? כי בענייני לידה מחדש הוא המומחה, זה החוק שלו… אתה תיוולד מחדש דרך תיקון הנפש. ומאברם יוולד אברהם! . אברם מאמין לו ובזה הוא צועד צעד כביר אל התיקון. כי המילה אמונה מכילה בתוכה סודות גדולים: להאמין ב' שונה מ'להאמין ל', אומר הירש (בראשית עמ קעב). להאמין ב זה לסמוך לחלוטין על האל בבחירת הדרך ללכת בה והשורש אמן יש בו משום יוצר אמנות, המביא דברים מנפשו ומגשימם במציאות. וגם 'אומן' יש פה – חנוך היוצר את לב האדם. הוא הוא האומן ה 'חונך לנער על פי דרכו', העיקרון המכונן בריפוי הומיאופאתי…לתת אימון בה' זה להיות כחומר ביד היוצר, כש ה' הוא המחנך והמכוון בדרך ההתחדשות והלידה מחדש. אלוהים 'מוציא אותו החוצה' מעצמו, מהחוזר חלילה שלו להתנהלות חדשה, ספיראלית
אמונתו של אברם בדרך השם נחשבת לו צ ד ק ה , כי עצם האמונה נותנת כוח ללכת בדרך התיקון ולהביא המצב לצדק – אמצע הרמוני…
לגבי הארץ המובטחת שואל אברהם במה אדע כי אירשנה = מהו הידע, מהו החוק על פיו אלך כדי להצליח לרשת, לעשות בראשית מחדש, להתחדש לי בנפשי שלי? מיד ממחיש לו השם את העניין: קחה לי (לי ולא לך, כי זה מעשה הנוגע בחוק באלוהי) עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש. מדוע משולשים המה? כי הם גשמיים ובהם מוגשם בחומר השילוש הקדוש (טפו, טפו!)של שני קטבים ומה שביניהם. חיות, שיכולת ההסמלה שלהן קטנה, הולכות בדרך החוק האלוהי של הרמוניה בין הניגודים תוך הגשמת האמצע ההרמוני שבין הניגודים. כלומר במקום להשאיר חלל פנוי שבו קורה משהו וירטואלי, החיה הופכת את האמצע האנרגטי זהה למשהו פיזי, לכן היא מושלשת. כך, דומני, עושים גם הנוצרים ביוצרם את ישו בן האלוהים כמגשים האמצע שבין האב והאם הקדושים. ואילו כאן הופך אותם אברהם בצו האלוהי לשניים מחדש – שני בתרים זה מול זה ('איש בתרו לקראת רעהו'), ובתווך – מקום. והנה עם בוא הלילה, זמן התרדמה, זמן שבו מסוגל אברהם לראות בגיא צלמוות, יורדת עליו אימה חשיכה כי הוא הכי קרוב שאפשר לאלוהות הן בנפשו שלו והן בביטוי שלה דרך חוק ההרמוניה בין הניגודים. זהו בדיוק המקום והזמן בו מעביר לו האל את התדר השני של הידע האלוהי: זה של מוות ולידה מחדש. וכך הוא מכריז באוזני אברהם: שום תיקון כדי לרשת את ארץ הנפש לא יוכל להתרחש בלי ידיעה עמוקה של הכרח להיות תחילה גר בארץ אחרת שאיננה ארץ נפשך, שם עלייך להיות עבד זמן מסוים ארוך כאורך הגלות, עם עוני ועינויים.
זמן זה אוחז תהליך כפול: מצד אחד נגיעה בכאב הזקוק להטמרה, ומצד שני זמן לאגירת האנרגיה המיוחדת שנותן המעביד לעבד, כי גם המעביד עובר תהליך שבסופו יוצא העבד לחופשי עם רכוש גדול, כלומר בתוספת נטו של אנרגיה על מה שניכנס, ואילו המעביד יוצא לחופשי מהיותו מעביד, כלומר מעבדותו שלו. כעת אברם בשל לעשות את ההטמרה עצמה, ולהסמיל את מוקדי הכאב כך שהנפש תעשה מוכנה להיות מורשתו שלו בלבד. או אז יוכל אברהם להיקבר בשיבה טובה. רק דור רביעי יהיו ראויים לבוא הנה חזרה כדי להשלים את עבודת ההטמרה בעניין האמורי – היינו שעוד לא נאמרה המילה אחרונה, ומיד מבטיח לו האל תיקון בכל מוקדי הכאב הלא מעוכל שלו, היינו – קייני קינזי קדמוני, חתי פרזי רפאים ואמרי גרגשי כנעני יבוסי – כולם כולם נקודות כאב בנפשו של אברהם שעכשיו יוכל להם יוכל. בברכה, אברהם, בברכה. אכן כך תהיה לך ארץ נפשך, סוף-סוף, ובא שלום על ישראל.
Read Full Post »
מחלה זה דבר בריא 