פרשת כי תבוא, לא במקרה באה אחרי פרשת כי תצא. שהרי כך גם בחיי אדם – קודם כל יוצאים דברים החוצה, כדי לתת מוצא ללחץ וכדי לאסוף כוח, ואחר כך חוזרים פנימה כדי לתקן ולהשלים ולבוא אל המנוחה. קודם יוצאים לגלות כדי לשרוד כי קשה מדי במולדת, ואם טוב – חוזרים ובאים אל הארץ המובטחת. אבל מהי אותה ארץ "אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה", ומה פירוש "וירשתה וישבת בה" (דברים כו 1 )?
אנשי ארץ ישראל השלמה יגידו לך: טוב, זה ברור. אם תתנהג – ייתן לך האל את ארץ ישראל השלמה כפי שהבטיח אלוהים לאברהם. אלא שהיאחזות קיצונית בצד הקונקרטי של ההבטחה האלוהית יש בה משהו אלילי: אין שום זכות לשום אלוהים בכל זמן שהוא להבטיח חבל ארץ גשמי בעולם זה למישהו, ואלוהים שלנו הוא הראשון האומר זאת, טוב מאחרים. אמנם באמרותיו יצר את העולם, אבל בצלמו – יצר רק את האדם. על כן רק בענייני בני אדם הוא יכול להבטיח אבסולוטית. בענייני ארץ עפר וסלעים הוא יכול רק להמליץ ולקוות… בכל מקרה הזכות על הארץ היא תמיד פועל יוצא של דרכו של אדם – או עם – בחייו: אם בדרכי ה' תלכו – אז תתגשם לכם גם הארץ ממש. אלא שאנושי, כל כך אנושי לקפוץ אל החלק מעשי הפרקטי ולשכוח בקלות את התנאי… בכל הבטחה שלו, יתברך, פתוחה הדרך לעבודת אלילים, כי הרי הכל צפוי והרשות נתונה…
לא. הארץ המובטחת כאן איננה משהו גשמי כלל. לדעתי מדובר בחבל ארץ נפשו של האדם, אותה מבטיח לו האל אם אמנם ילך אליה באמת ותמים בדרך חייו: כאשר תלך לך פנימה, כאשר תבוא אל עצמך בטוב, בדרך הנכונה ובברכת האל – תהא זו נחלתך, שם תזרום כנחל, וירשתה וישבת בה.
ירשתה, מה פרוש? הנה הרמז למקורה של המילה כבר בפסוק הבא: "ולקחת מראשית כל פרי האדמה…. " (שם פסוק 2) לרשת משהו פירושו לעשות תהליך בו אתה חוזר ל ר א ש י ת הדבר כדי לתקן את הדרוש תיקון, ורק ואז תוכל לשבת בה בנחת ולזרום בכיף בארצך.
ירשת, אם כן, מלשון ראשית. שכן כדי לרשת באמת עלייך לחזור לראשית חייך, הזמן בו קרו החוויות הקשות ביותר, אשר נותרו תקועות, לא מעוכלות, גשמיות מדי במסתרי נפשך, באותו גיא צלמוות שאתה בצדק חושש כל כך לרדת בו לבדך – חוויות השולטות בך ומכריחות אותך להיות לא אתה עצמך, חולה או מתנהג בדרך מוגזמת ומצערת. זהו המקום לחזור אליו כדי לעשות תיקון, היינו עיכול והסמלת החוויות . או אז תהיה במנוחה ובנחלה בביתך שלך, מקום של הרמוניה שלמה בין כל מרכיבייך, בין כל ניגודייך… כל עוד לא ירשת את ארצך, כל עוד לא תיקנת באמת – הארץ איננה שלך. אתה נשלט על ידי אותן חוויות בראשית שלא הצלחת לעכל, ובינתיים אתה עבד להן. זהו סוג של גולה – אתה גולה בארצך. זר אתה בארצך, גר… גר אתה במקום ביתך, אבל ביתך איננו שלך כי אתה לא שלך. במקום להיות ב מ ה ל ך – כלומר בזרימה הרמונית, לאמינארית, באה ה ח' ומעידה על קושי בזרימה, ובמקום במהלך אתה במחלך… במחלה. אינך יכול להנחיל לעצמך את ביתך עד שתבריא, עד שתבריא, היינו עד שתברא עצמך מחדש, עד שתביא את ביתך, את נפשך, את בית נפשך למצב של הרמוניה שלמה. עד שתעשה מעשה של תיקון.
אז מהו התיקון? איך עושים תיקון? אין בעיה. אלוהים מיד מסביר ומדריך: "ולקחת מראשית כל פרי האדמה…" (שם 2) . היות ודומה מרפא דומה (מה לעשות, ככה זה..) קח את הפרי אשר צמח מראשית צעדייך, הפרי הראשון היקר והמדהים הזה, אבל אשר נושא בחובו את הכאב הגדול של להיות הבכור, שמולו עושים ההורים את השגיאות הכי קשות, ובגללן נושאים הבכורים את עול החטא הקדמון שקבלו מהוריהם כבמכתב חתום (רילקה)… שים אותו בטנא, קח ולך אל המקום… המקום – זהו הבית. אבל כאן קודם כל ביתו של האל – שם בחר האל לשכן את שמו. ושמו "מקום", המקום של הרמוניה שלמה… ואת שמו שם במקום הזה, את מהותו הרוחנית, את החצי הלא גשמי שלו כי אל החלק הלא גשמי שלך אתה מוזמן לגשת בעצמך, הו מתקן. שם כבר נמצא הכהן, המשרת בקודש והמתווך בינו, יתברך, לבני האדם. לא כל כך חשוב מיהן בדיוק כי הרי הוא רק כלי שרת לעזור לך במעשה ההתקרבות אל השם – ואמור לו: שמע, אני בדרכי לבוא היום אל הארץ ההיא, המובטחת, אל נפשי שלי, שעליה נישבע ה' לאבותינו לעזור לנו לשוב אליה בשלמות. עזור נא לי! לוקח הכהן הגדול את הטנא עם הפרי ושם לפני מזבח ה'. "וענית ואמרת" – עונה אתה לשאלה החשובה מכל, שעליה אפילו לא נשאלת בקול רם, היינו –האם גם אתה נושא כאב בלתי פתור בתוכך – האם גם אתה אדם, בקיצור – והאם תרצה לתקנו? ואתה מספר: אכן כך הוא הדבר. שמע, ה', הכל התחיל עוד מאבא שלי, שהרגיש יום אחד שהוא נעשה זר לעצמו, ארמי שכזה, לא עוד הוא עצמו, הולך לאיבוד כזה, מועקה גדולה הכבידה על ליבו והרגיש שאם לא יעשה מעשה – יאבד באמת. לכן, כדי לשרוד, ירד בדרגת חייו אל מקום הנקרא מצריים שהוא מקום צר ולחוץ בין המצרים, ושם הוא גר. דוק: לא ממש קשר חייו במקום אלא רק גר, בבחינת גר זמני… זר שגר, גר אבל זר…
ארם הייתה מולדתו של אברהם. שם נולד ושם גדל, אבל כמו כל ילד חווה חוויות שהיו קשות מדי לעכול ולכן התרחק מה"מקום" , ממולדתו האמיתית, מנפש הנמצאת בהרמוניה שלמה. כך גדל להיות כמו ארמי, ילד עובד אלילים אבל שורד, בינתיים. יעקב, נכדו, חוזר לארם לעבוד את לבן הארמי כחלק ממסע התיקון שלו, כשהוא נושא חטאים כהוגן. שם הוא גולה, "ארמי" ולא ישראלי,גר לו שם בין המצרים, גר את כל הזמן הנחוץ לו כדי לגדול ולאסוף כוח לחזור. ולבסוף הוא אכן חוזר בגדול , מתפייס בדחילו ורחימו עם עשיו ו ש ל ם חוזר יעקב לשכם…
עם ישראל במצריים עושה דרך יעקובית לגמרי: הוא יורד מצריימה, לגלות. זזו גלות קצת אחרת מזו הראשונית בה אדם חש ארמי, זר לעצמו. אז הוא גולה בתוך עצמו אבל כאן הוא מותיא החוצה ומגשים את הגלות במציאות. הוא יורד מצריימה. זהו שלב מתקדם, בריא יותר מהשלב הארמי, כי הירידה מצריימה מוציאה את הכאב זהה של גרות החוצה ומגשימה אותו – צעד ראשון בדרך לריפוי.
הוא גר שם וכוחו גדל ומתעצם. הגדלת כוחו מאפשרת לו שוב לעבור לשלב של הוצאה החוצה: הוא מוציא את כאב הנפש בצורת כאב גוף, בעינויים קשים שהמצרים בטובם מספקים לנו: כך פורצת המחלה החוצה, ברוך השם, כשכאב הנפש גובר מנשוא. כך פוחת הלחץ בתוך הנפש – כשחלק מהלחץ יצא לגוף – ויש לה יותר אנרגיה להפנות להתחזקות, עוד ועוד להתחזק, עד שצעקה גדול יוצאת!!! ככל שמתחזקת הנפש כן מתחזק גם ביטוי המחלה, כולל הצעקה שאפשר לצעוק לאלוהים. והוא, שתלוי ונוצר מכוח אמונתם של בני האדם, של העם, אלוהים שהוא חוסר ממשות שלם אבל גם כל יכול, רואה, סוף סוף את מצוקתם, כי הם עצמם סוף סוף רואים את מצוקתם שלהם, ומבינים שזה רע רע רע, רע להיות עבד ללא תכלית, על אף כל הבצלים והשומים, ואז מתעצמת צעקתם ומתגבשת לכוח מניע, הוא הוא כח החיים של כל אחד מאיתנו , אשר מתחזק מעצם הצעקה הזו, כשנצעק שמו של אדם באזני נפשו ומתחזק שמו בו שמו בו עוד ועוד ועוד… עד שנהיה הוא להוא בעצמו ואוזר כוח לשלוח חוליית תיקון למקום הכואב הסבלני העקשן השולט בו עד היום, ולפייסו, להכילו, ולעכלו, ולהסמילו, ולהפכו לזיכרון… אמנם זיכרון חשוב ומרכזי בחייו – זכר יציאת מצריים, אבל זיכרון בלבד, שהוא כעת מושל בו, ולא עוד מפלצת כאב מעשית השולטת בו דרך עינויים ולחץ.
מעשה זה הוא בעצם מהותה של היציאה הגדולה, יציאת מצריים. והוא, כלומר הוא יתברך כפי שהוא מבטא עצמו בעוצמת נפשם של בני ישראל, מוציאם מבין המצרים, מוציאם ממצריים שלהם ממש.
ביד חזקה -היא היא היד אשר, אנא, בכוח גדולתה מתירה צרורה… ובזרוע נטויה.
כל זה קורה במורא גדול – חוזר כאן מושג היראה, היינו חוויה אשר נראית נוראה ובלתי נסבלת – כמו לנגוע בכאב עתיק, למשל – אבל למרות עוצמתה הפעם היא כן ניתנת לעיכול, בעזרת נוכחות השם שמאפשר לראות למרות היראה…… ואותות וסימני דרך ללכת נכון ולא לסטות.. כך, ורק כך מגיעים לארץ זבת חלב ודבש, ארץ הילדות הטובה.
ועתה, ה' אלוהי, אחרי שעשית למעני את הנס הגדול הזה של תיקון, כשהבאתי את הפרי הראשון והקרבתי אותו למענך, וזה עזר לי בו זמנית להקריב בתוכי את החוויה הגשמית השולטת בי ולהפכה לחוויה סמלית בה אני מושל – כי כל מה שסיפרתי עד עתה היה תאור של מעשה ההסמלה, ופרי זה מסמל את המעשה כולו ובו אני מביע תודתי והכרתי בחכמת המעשה אשר עשינו שנינו יחד, ועוד נעשה, ה' אלוהי…
ועכשיו נותר רק לשמוח בכייף. אבל זכור, כך השם: השמחה מחייבת המשך מצב של הרמוניה בין כלל מרכיביה הקבועים של נפש האדם:
1. ביתך אתה -שמור לקיימו ולחזקו
2. הלוי –הוא המתווך ושומר המרחק – בינך לבין האלוהים – אבל גם בינך לבין
3. הגר אשר בקרבך
כי בקרבך ימשיך תמיד לגור גר. רק איזון הרמוני אתו יבטיח שמחה של ממש לאורך ימים. ולא במקרה מופיעה מיד המצווה להאכיל גם את הלוי, הגר היתום והאלמנה ואכלו בשערך, שם קרוב לפתח היכן שחטאת רובץ, שיאכלו וישבעו ובוא שלום על ישראל, אמן…
Read Full Post »
מחלה זה דבר בריא 