משה מתחנן באוזני אלוהים שיותן לו להיכנס אל הארץ . לכאורה מה יותר טיבעי. אבל בעצם…. מסובך יותר ומעניין הרבה יותר.
לא לשכוח כל הזמן שהפרוש שאנו מפרשים כאן נעשה לאור הנחת יסוד אחת, נוחה גם אם מגבילה את אופקינו (בהתאמה לשכלנו המוגבל), אוי אוי כמה זה נוח, הנה היא: אעזור לכם לעכל חוויות שלא עוכלו ואשר שולטות בכם – כך האלוהים – כדי שתעכלו אותן, תמשלו בהן. ואז תהיו בדרך להתקרב אלי, אתברך. כי כל חוויה שלא עוכלה שולטת בכם ומונעת התקרבות כזו. אני, שהנני אהבה, הרמוניה, שלום, אושר, מקום (אמצע בין הניגודים המשלימים)… לשם יהיו פניכם תמיד ואני אעזור דרך תמיכה בעניין אותן חוויות תקועות. זהו. זה כל הכלל. ברור? אם מקבלים את הכלל הזה, כל העניין נעשה כל כך פשוט, (אפילו קצת פשטני, חלילה..). הבה נראה איך זה מתבטא ה פ ע ם .
בפרשה הקודמת, ב'דברים', הדגים משה איך לוקחים פרשה מן העבר, כזו שנתקעה כי משהו השתבש בעיבוד שלה וכך נשארה כטראומה פעילה, כמו למשל פרשת המרגלים – ומספרים אותה מחדש, בשינוי פרטים מסוימים כך, היסטוריזציה שכזו, כך שהפעם יהי הסיפור בנוי כך שאפשר יהיה לעכלו ולהטמינו לבטח כזיכרון קטן,חביב, סמלי בפינת הנפש, כי הרי כך קרה, החלטנו כרגע, ולא כמו שהיה נדמה לכם. על כן כך ראו ועשו, אומר להם משה.
בפרשה הנוכחית משה מנסה לטפס על עצמו באותה שיטה, ומשתדל שלא ליפול בניסיון להגשים משהו שהוא כל כך כל כך רוצה. . בואו ניקח, הוא אומר, משהו שעוד ל א קרה, אבל נספר אותו כל כך יפה, ובחביבות, ובטוב לב ובהערצת האל -שאולי זה פשוט יקרה, בהיסח הדעת… מה ? לא קרה? חבל. חבל.
אבל הנה, לאט לאט ובפירוט.
"ואתחנן" )ג 23) : הירש מזכיר לנו שח.נ.ן זה להיות זכאי – ולהתחנן זה לנסות לעשות הכל כדי להיות זכאי רוחנית ונפשית, למשל לעבור את הירדן ולעלות ארצה.כך מתחנן משה: אתה, ה', התחלת כבר (אבל נו נו תמשיך עכשיו!) להראות לי את גדלך ואת ידך החזקה (פרק ג 24).. מה שמזכיר כמובן את "אנא בכוח, גדולת ימינך, התר צרורה.. " וזה בדיוק מה שמשה מבקש, בעצם. כי איסור הכניסה לארץ גם הוא נובע מחוויה או חוויות אשר צרורות לו, למשה, בצרור חייו ושאותן לא הצליח לפייס- לעכל. הוא שהיכה מכה בסלע במקום לדבר, אח"כ טעה בעניין המרגלים… ועוד, לא חשוב בדיוק מה, אבל אתה, ה' שגדול כוחך בלהתיר מקומות צרורים כאלו, אנא הראה כוחך כמו שכבר עשית ובעבר עזרת לי להתגבר על מורך ליבי, כמו ב…
ואז, מיד אחרי שיצר אווירת הערצה והערכה נלהבת לאל הכל יכול, הופך עצמו משה לגדידי וימימהמה. גדידי וימימהמה… לא מכירים? נו, שני הילדים בספר הילדים "ברמלי" של 'צוקבסקי, (תירגום נתן אלתרמן הנפלא, הוצאת עם עובד של פעם…). שם כעונש על רשעותו בולע התנין את המפלצת ברמלי. מגיע לו! אבל ברמלי המסכן גונח מבטן התנין לאמור: "הא, רחמו עלי רחם, אללי אללי, רחמו נא עלי, אהיה טוב, אהיה טוב, אהיה טוב, אהיה טוב, ואתחיל ילדים לאהוב, לאהוב לאהוב לאהוב!". חסו, חסו הילדים על ברמלי, ויגידו לתנין: "אולי כבר די? אם כבר באמת הוטב אצלו האופי, תן לו ואלינו הנה יצטרפה. אנו ניקחנו – יופי יופי יופי! – אנו ניקחנו עד לחיפה!" עד לחיפה, כן כן…
כך, באלו המילים. ומשה? "אעברה נא – ככה רק אחליקה לי בעדינות אל הארץ – ואראה את הארץ הטובה -רק לראות, רק לראות! והיא הרי כל כך טובה, כל כך טובה, רק אתה ה' אולי קצת טוב ממנה, ושם , בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון; נו, פעמיים כי טוב… מה יש לדבר, מי יוכל לעמוד בפני זה? מה? נכון עוברים?
אבל האל משיב לו מיידית: הצעת לי כאן אותיות ע ב ר = ואני הולך להשתמש בהן מולך: "ויתעבר ה'" (ג 26) הוא מיד מתעבר לו. מתעבר לו… ניכנס להריון? כן. ומתמלא כעס? גם כן
במילון (אריאל המקיף, הוצאת קוראים, עמ. 328) ה ת ע ב ר ו ת היא הכנסות להריון (כך במקור), אבל גם – מעבר מפועל עומד לפועל יוצא, וגם – התרגשות, כעס רב.
בואו נספר סיפור; משהו מבחוץ ניכנס אלי לפתע פנימה. משהו לא שלי. חוויה חזקה, אולי אפילו זרע, משהו שאינני יכול להתייחס אליו בשוויון נפש. כלומר – אני מתקשה להכילו. לכן אעשה מה שעושה כל אדם שפוי במצב כזה – קודם כל אוציא קיטור החוצה ואפחית את הלחץ. אם בצורת פעולה היוצאת מן הכוח אל הפועל, ואם בצורת כעס….הרעיון של כניסה להריון היא התיאור היפה ביותר מבין השלושה, כי נשתל משהו מבחוץ, יש הפריה- ומשהו חדש נולד…
שי זרחי, מורי ורבי, מזכיר לנו את מדרש משה מול ר' עקיבא עם דחיית מתן תורה כי הכל צריך להיות מושלם… וכשמשה מבקש הסבר למה הוא ולא עקיבא המושלם יקבל את התורה, אומר לו האל: "שתוק, כך עלה במחשבה לפני", לאמור – כל דור ודור והאיש שלו, שהוא ראוי אבסולוטית באותו זמן. ואתה ראוי היית להנהיג את העם במדבר, אבל העלייה לארץ היא כבר עניין לדור הבא. אז שתוק . שתוק גם במובן – די. מוטב גם שלא תנסה על ידי דיבור כזה או אחר להסמיל את העניין, להקטינו ולהתגבר עליו ולהיכנס בכל זאת… לא לא, עד כאן.
ועוד מוסיף שי ומזכיר עד כמה יכול כעס האל להיות יצירתי, ואפילו מתקן חוויה ישנה, נוסח "המתקת הדין" .. שהרי אומר לעצמו האל בתפילה עצמית (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ז עמ. א) "יהי רצון מלפני שייכבשו רחמי את כעסי ויגולו רחמי על מידותי, ואתנהג עם בני במידת הרחמים, ואכנס להם לפנים משורת הדין". כל כך משתדל האל בענייני כעס יצירתי.
ניסיונו של משה למצוא חן ולו רק (עוד) הפעם –ארוייס – אולי בכל זאת יילך – לא הולך. אבל הוא עוזר להביא את האל -המבטא עצמו בתהליך האנושי לאומי עולמי – לקחת את גרעין הכעס שלו וליצור ממנו הריון ולידה של השלב הבא, הוא שלב הכניסה וכיבוש הארץ. בלי משה, ועם יהושע. לא כעונש, אלא כי זה הדבר הנכון להמשך פעילות העם.והרי משה איננו איש פרקטי של מלחמות ועכשיו יהיו הרבה. והרי האיש משה זקן וידיו צריכות תמיכה. והרי… כי החיים הם ספיראלה. וכעת עוברים לסיבוב הבא. ביי ביי משה….
משה משלים סוף סוף. הוא מבין שהתהליך הוא לטובת העם, "למענכם", גם אם כביכול על חשבונו. הוא מעביר ליהושע את הפיקוד. והולך לשבת עם הזקנים. זה לא שהוא לא ייקטר ויזכיר את העניין גם בהמשך, אבל כעת הוא מסיים במילים – "ונשב בגיא מול בעל פעור".
אלו מילים מאד חשובות. להמשך. כי בעל פעור הוא האליל-בעל הכי חזק בפיתוי בני ישראל. שם נכנעו בני ישראל בדיעבד לבלק עם בלעמו. מיד למחרת זנו עם בנות מואב. וזה מצד אחד רמז לאנושיותו של משה, אשר כאחד האדם ימותון, אבל גם זרע פורענות נרמז פה להמשך מאבקו של העם לתקן ולמשול במקום החזק הזה, שעדיין שולט בהם. הכל פתוח להמשך הדרך. יישר כוח!
Read Full Post »
מחלה זה דבר בריא 