Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for יולי, 2009

 

"…זה הדבר אשר ציווה ה': איש כי ידור נדר לה' או הישבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" במדבר ל 3

 

לאמור – מי שנדר נדר אלוהי או נשבע שבועה אל לו   ל ח ל ל   את דברו אלא לקיימו כנאמר.

מיד עולה מרכז הנאמר סביב המילה ' י ח ל ': הפרוש המסורתי הוא לחלל (הירש), להפר קדושתו. ואכן – הנדר או השבועה יש בשניהם משום יצירת מצב קדושה בנפשו של המתחייב. קדושה – הבדלה, המרחק הנוצר בין היעד המוסרי ריגשי אנושי אשר אדם מציב לעצמו בתוכו – לבין המצב הנוכחי… הנדר או השבועה היא התחייבות ללכת בכיוון היעד המושלם בכל מאודו של אדם.

בנדר – הכוונה היא בד"כ לחפץ אשר הנודר ימנע מעתה בשימוש בו כי הוא נועד לקרבן או להיות דבר קודש ואסור להשתמש בו בחול. כך מובדל החפץ ומשמש סמל למרחק ההוא. המילה נדר מזכירה נזירות – יש פה הדרה, התנתקות ומעבר לחדר אחר של החיים, של ההתנהלות. אני נכנס לדור במקום אחר כעת…החפץ הזה ידור כעת בתפקיד אחר. נדר היא בעצם קבלת מחויבות דרך אותו חפץ – להגשים משהו פנימי במועד מסויים, או קרבן שאדם נועד להביא. בעצם – מתחייב, בסופו של דבר, לעכל חוויה שעוד  לא עוכלה עד מועד  מסויים! ביום כיפור מתפללים כל נדרי לבטל כל הנדרים כדי להתחיל מחדש…כי מרב דחיות בביצוע מתחיל כבר ביזיון בית האל..

הנזירות היא סוג של נדר כזה אבל במקום חפץ יש בה תקופת חיים אשר מקודשת להשגת עיצוב הזיכרון דרך עיכול החוויה.

שבועה,   – – לעומת זאת יש בה גם  ערוב של הרצון  כותב הירש. מחייבים את הרצון  לקבל מחויבות..  המילה שבועה באה לדעתי מ 'שבוע' , שבו יש מחויבות בלתי חוזרת, שאחרי יום ראשון יבוא יום שני וכו, אבל בעיקר – שאחרי 6 ימי חול תבוא השבת…!!! היא הניגוד הגדול, המשלים, לימי החול. . השבוע מבטא בשלמות את מעשה היצירה האלוהי, שהרי ששה ימים עשה מלאכתו, וביום השביעי שבת, ויינפש…

אז מבחינת האל יש בנדר או בשבועה מחויבות גבוהה אליו לעשות את הדבר..  לאדם עצמו זה עלול להיות עוד הסדר,  בעצם לא כל כך שונה מהסדר מחלה או כל הסדר אלילי אחר האומר – בסדר, לא נכעס עלייך שעדיין לא כך וכך (לא הפסקת לעשן, לא שינית עבודה) בתנאי אחד – שאתה מתחייב למועד מסויים או לצורת התנהלות בה החפץ המנודר נושא על גבו את העומס, בינתיים, עד שייחפץ… המיוחד הוא שיש מועד של התחייבות.

אז למה אסור לחלל הסדר לא מושלם כזה? כי הפעם הוא  נעשה בשם השם. זה למה. ברגע ששמו יתברך מעורב צריך לכבד את זה כי חילולו  יביא בעצם לחילול שם השם בכלל, ואז אנא אנו באים…

לכן אסור לו לחלל דברו – להתייחס אליו כאל עוד אחד מאותם הסדרים פנימיים שאדם עושה עם עצמו. אין פלא ש  – בצדק  -בנתה המסורת מתח חיל ורעדה סביב הפרת השבועה והפרת נדרים. זה מסוכן!!!

זה עלול לערער את האמונה. אם לקחת על עצמך – עשה, עשה את הדבר שבעצם נפשך כה משתוקקת אליו – עכל חוויה לא עוכלה סבלנית מחכה – ותזכה  להתקרב עוד מעט אליו, יתברך.

Read Full Post »

 

זוהי פרשה העוסקת בהליכה בדרך אלוהים: איך מוזמן האדם לבחור כל הזמן ללא הרף האם ללכת לקראתו, יתברך או ממנו והלאה. והכל אפשרי, חוקי ובעיקר אנושי

 

הגיבור האמיתי והמובהק של הפרשה הוא בלעם  בן בעור. אדם ש… מתבלט בין אלילות לעבודת האל… פעם נסחף אחר יצרו ופעם הולך אל אלוהיו… פעם חזק ופעם חלש… אדם, נו.

 

הפרשה מעמידה דווקא אותו, מי שהתמחה בתנועה על הציר הגשמי רוחני לטובתו האישית, אבל שמה בפיו דברי נאמנות מפתיעים לאל, והאל אינו אחר מאשר ה' אלוהינו!!! מה, הוא גם שלו? אבל אנחנו הזמנו קודם… רע אחד,רע. צ'ילבה. נו, טוב, מילא: אם אלוהים  מתעקש. אבל בתנאי שבני ישראל ינצחו בסוף. זה אכן כמעט קורה.

בלק בן ציפור מלך מואב פוחד מבני ישראל העולים מולו בכח ובמספר גדול. "ויגר מואב". –  מואב נהיה כמו גר בארצו, הוגר, הוזר …. ההרגשה היא שישראל רב הוא – לאו דווקא במספר אלא באיזה כוח מסתורי שהביא עימו ממצריים… איזה קסם או כישוף –  הם ממגרים בדרכם מלך אחרי מלך.

הוא פונה לקבל עצה דווקא מזקני מדיין, השכנים בין  מצריים לישראל, איתם היה משה בקשר אפילו משפחתי.. אולי יסבירו לו מה הסוד, מה לעשות… כמו ענן מסתורי, כמו ארבה הם מתקרבים ללחך כל הנקרה בדרכם…  כמו שור את הירק.. אבל בלק בן ציפור הוא המלך! עליו לעשות דבר מה  אם ברצונו לשרוד. מה עושים מול קסם שכזה?

 

המדיינים מייעצים לא ללכת בכוח  ( החומר ), אלא לנסות משהו אנרגטי. משהו אנרגטי, משהו אנרגטי…? יש!! הבה נקרא לבלעם. האיש המיוחד ההוא

בלעם היה קוסם-מכשף-הילר של עניני מדינה. כשהוא מקלל  -זה מקולל. וכשהוא מברך – מבורך הוא.

אבל מהי ברכה ומהי קללה, או מארה? שתיהן נעות לאורך  אותו ציר רוחני גשמי,  ובלעם שיודע לנוע לאורך הציר הזה  פשוט בוחר בכיוון, ברכה או קללה,   ומיד זה קורה. אבל בלעם יודע שהתנאי להצלחתו הוא  שמושא הקללה ברכה פתוח לקבלה. מה זה פתוח להשפעה? ומהם בכלל ברכה וקללה?

ברכה אנחנו יודעים: יש בה 'ברך',  כלומר מתן כוח ללכת בדרך.  דרך האלוהים, פנימה, לתקן מה שצריך כדי להתקרב אל האלוהים, היינו לשלום פנימי, אושר, שמחה , בריאות…

אבל המואבים מקווים שבלעם דווקא יארה, יאור.. בציווי – ארה לי.. את בני ישראל. הירש רומז שהכוונה היא לפגוע      ב פ נ י מ י ו ת ו   של העם.. בכוחו הרוחני  של העם  לעשות  דברים בהרמוניה  – ואז מיד יאבד כוחו של העם כי כל האנרגיה תלך להתמודד עם מקומות לא הרמוניים בתוכם שיודגשו ויחסר שאר הרוח המאפשר להם ללכת בהרמוניה שלמה ולנצח כך, מעטים מול רבים….  

בבראשית אומר האל לאברהם  בתחילת פרשת לך לך; " … אברכך מברכייך ומקלליך אאור (בראשית יב 3)

 בקללה כמו מושם שריון קלל על התהליך והוא נחסם…  כמו ליטול מאדם את כוח החיים שלו. קללה היא גרימת מצב אנרגטי של חסימה מבחוץ  בפני אנרגיה טובה– לאטום אותו מחוויה נוספת ומתהליך תיקון  -הוא כעת סגור ומוגן מכאב ומאהבה… זוהי קללה. מוגן על תנאי. = כמו במצב מחלה בעצם…

 

כשבאים זקני מדיין ומואב במשלחת אל בלעם, בלק מגיב כמו משה בפרשת קורח – הוא רוצה לישון על זה לילה, כדי שה' ידבר אליו ויאמר לו האם כן או לא. בכלל, בלק הוא איש אמת לכאורה, או מנסה להיות כזה.  וזהו סוד גדול:  אדם כזה הנוטה לעבוד אלילים כמו כולם, אבל גם מוכן להקשיב  למסר של אמת מבפנים. גם וגם. הוא נע ונד בתוכו בין שני הקטבים. זו הדמות שהפרשה רצתה להציג. בן אדם. שכן הרשות נתונה. לאנשי מואב הוא מבהיר שוב ושוב שרק בברכת האל יעשה משהו בעניין בני ישראל.

הדיבור הישיר של ה' אל בלעם  0- גם אם הוא קורה לו ולא בא  בכבוד מלא – היא קומפלימנט ענק לתנ"ך,  שכמעט בהיסח הדעת מאפשר אוניברסאליות שכזו. בראוו! אבל לא במקרה – אלא היא הנותנת  – רוצה להדגיש שכל אדם – כל אדם רשאי להתלבט ולבחור להתקרב אליו, יתברך

 ולעצם העניין כבר שמענו את קורח אומר בצדק – גם אני קדוש וגם בי בתוכי יש אלוהים.

 

עם בוקר כמהים שרי מואב לשמוע מה ילד לילה. בקשתם פשוטה: קבה לי אותם! נקוב אותם חלולים חלולים ועשה אותם נטולי כל נשמה בתוכם פנימה… קבה היא כנראה דרגה מתקדמת של אררה.

אלוהים מסרב לאור את העם בנימוק פשוט אבל מסיבי: "כי ברוך הוא"  – כלומר כיוון הליכתו נכון, ברך אחרי ברך, הם בדרך נכונה.. בכך הם בעצם נעשים מוגנים מקללה, כי כדי שקללה תתפוס חייב להיות בלב האדם מקום של כאב, של ספק שרוצה ביטוי. הקללה  -ממש כמו מחלה – מציעה לו הסדר ביטוי: אם תבטיח לי לחדול מהליכתך בדרך האל, אאפשר לך לא להתלבט כל הזמן למה צדיק ורע לו, למה מתים בני משפחה, למה ולמה. תהיה זחוח, אם תמכור את נשמתך.  הוא נהיה  מוגן!!  זהו סוד גדול שהוא ציר מרכזי בפרשה: אם הדרך בה הולך אדם  ברוכה היא – כלומר הוא בכיוונו יתברך – שום דבר לא יכול למנוע אותה. שום קללה לא יכולה לחדור. כי קללה – הנה זה בא – חייבת גרעין חופשי של חוויה קשה מדי, של כאב גדול מהכיל , חי ולא מעובד מספיק, שרוצה לשחרר לחץ בחוץ. רק עם גרעין נפש כזה יכולה הקללה להדהד וכך להוציא מבפנים תגובה – חולשה או בילבול או מחלה כל שהיא. רק מקום  בנפש שהוא בשל לכישוף או שכבר מכושף בתוכם  – רק הוא יכול להסיטם. מה ש, אגב, אכן קורה בסוף לבני ישראל בבעל פעור מול בנות מואב, עקב ייצרם הבלתי נמשל…

 

אבל בלעם לא מסביר לזקני מואב את כל זה. יתכן מאד שהוא גם לא מבין עד הסוף למה הוא פועל כפי שהוא פועל אבל הצו בנפשו חזק הוא. "מאן ה'  לתתי ללכת עמכם". אבל בלק פונה מחדש אל בלעם , ומבקש שוב שיבוא בכל מקרה, כי מעמדו מול עמו עלול  להתערער כשמסרבים לו ככה…

הפעם נענה בלעם  – האל אומר לו: קום לך איתם.. למה לפתע הוא מרשה לו? האם נמלך בדעתו, או אולי ניכנע ללחץ? חס וחלילה. לא ולא. כל העניין הוא שבלעם יאזור אומץ להתקרב אל הדרך לבחון אותה, בברכת האל, לקחת על עצמו את  המבחן שבו הוא מוזמן לבחור בכיוון הנכון: הכל צפוי והרשות נתונה

 

הוא קם בבוקר, חובש את אתונו והולך איתם.מיד מתרגז עליו האלוהים "כי הולך הוא " נראה שכבר על הבוקר לקח בלעם כיוון לא נכון בהתנהלותו, אולי הוא בגאוותנות… אלוהים  מתייצב בדרך לשטן לו. השטן הוא התגלמות הרשע, התגלמות הכיוון ההפוך מאלוהים. הוא עומד שם לומר לו: היי, אתה הולך בכיוון הפוך.  כמובן שהשטן עושה הכל במצוות האל, אבל האל מצד שני  לא יכול בלעדיו. הרי הם  ניגודים משלימים..

 

  רק טיבעי לשטן להגשים עצמו באמצע הדרך, במצוות האל. כל אחד יכול לראות את זה, אפילו האתון… חוץ מבלעם.  כי נתון הוא בגאוותו ובטחונו ?? והרי חיות הן רגישות מאד לדברים, וחמורים במיוחד לא ילכו בדרך שלא מתאימה להם, שמסוכנת להם!!   -זה מאפיין חמורים וסוסים ובלעם מקבל שעור חמורי – אתוני ומוזמן ללמוד ממנה, מהאתון..

 היא מתעקשת., ואח"כ שוב נעצרת בדרך, הפעם במשעול הכרמים  -משעול צר בעל נתיב אחד שאי אפשר להסתובב בו…  והוא שוב מרביץ. ההבדל הזה בין אדם לחיה בא להדגיש את ההיבריס של בלעם. הלא אם היה מקשיב לשפת החיים, שפת ה"מה קורה", היה אומר לעצמו: הרי לא במקרה מתעקשת האתון שלי…

 אבל הוא מגיב תגובה אופיינית של קוצר רוח מעורב בגאוותנות. אני יודע את דרכי. מי את שתעזי…

כשבלעם מראה שהוא סגור לכל הבנה למרות הרמזים,  פותח אלוהים את פי האתון, ומאפשר לה לומר במילים את מה שאמרה במעשים. כאן יש רמז מקסים להידהוד המדהים הקיים כל הזמן בין כל היצורים, והצמחים, והדומם, אשר אם רק נדע להקשיב לו…

בסוף אלוהים מאפשר לו לראות את המלאך, את השטן, ובלעם מבין וכל כך מצטער.. שהרי יש אלוהים בתוכו,  כמו בקורח. ואומר לו המלאך  -על מה הכית את אתונך זה  3 רגלים … 3 פעמים? אבל רגל שייכת לענין ההליכה בדרך. שלוש הרגלים הן 3 הזדמנויות להתחיל ללכת נכון. והוא הולך למכות, איש לא נבון..

בלעם כבר בא לו לומר  עד כאן הוא לא יכול עם הקונפליקט הפנימי הזה. הוא רוצה הביתה, לאמא. אבל אלוהים אומר לו – לא , לא בורחים עכשיו.  המאבק בנפשו של בלעם בין דבר השקר המפתה, הקל, המרצה, לבין האמת על כיוון נכון בחיים תוך נגיעה בכאב ומאבק הוא לא פשוט כלל.

 

 3 פעמים מנסה בלק להביא את בלעם להצליח  לקלל, סוף סוף,  את עם ישראל, וכל פעם הוא נמצא מברך…נורא, נורא! איזה בעל מקצוע זה??  (בלעם: רצה בלעם לומר דברי בלע, אך נבל-ע-ם….)והרי לבלק חשובה מאד הקללה, כדי שיוכל להוכיח לעמו שהוא  אכן מטפל בעניין..

כל אחד מהמקומות שבלק מביא את בלעם לדבר ממנו הוא מקום אפשרי של חולשה שמסוגל לגרור קללה יעילה, אם רק ישנה חולשה כזו בלב ישראל

 

המקום הראשון היה בקרית חוצות שם היו במות הבעל – הוא הכח העליון של הטבע, הכח הפגני אשר קובע מה יצמח ומה יכמוש  = הצד החומרי. אולי שם יוכל לעצור אותם??..אולי שם ימצא שהם  לוקין בחומריות ייתר ואז הקללה תתפוס??.  אבל לא לו הולך לו: להפך. הוא מוצא עצמו מברך: הם עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב = כלומר תכונתם היא שהם קודם כל מנסים להיות הם עצמם ולא עסוק בקשירת קשרים ולא לרצות למצוא חן בעיני האחרים. מאד חשוב…לכן מספרם הגשמי לא חשוב אלא כמה מהם אנשי ה' אנשי הליכה בדרך…

 

 אז לוקח אותו  בלק למקום אחר, ממנו אפשר לראות את אפס קצהו של העם ולא את כולו, אולי ראיה חלקית תעזור כאן, חושב בלק..  הוא לוקח אותו אל  שדה צופים ושומרים, שם מעין רמה קטנה בראש פסגה גבוהה. שומרים וצופים  – מייצג את הכישרון, היכולת הרוחנית של בחירי כל עם. כי צופה מוצא את האלוהות ושהשמור שומר מרחק נכון כדי ללכת שמה אט אט אבל ללכת… האם   ש ם   יש נקודת תורפה של העם הזה? האם  ש ם  ימצא  הגזמה בשאיפה הרוחנית, כמו עם קורח?  

אבל העם תיקן את הנקודה הזו אחרי מעשה קורח והוא כבר לא חשוף לשאפתנות ייתר.  אין צורך בנחש או קוסם או מזל – אלו כולם קיצורי דרך שרק מזיקים!!!כאריה מול שאר החיות הוא קם ונלחם על צרכיו הכרחיים שלו עצמו.  

לכן ייקחהו עתה בלק אל ראש הפעור הנשקף אל הישימון – אולי משם אפשר יהיה לקלל. כראוי.

.

אבל כעת מגיע המבחן הגדול של העם – נבחן הצד הגופני מיני יצרי.. האם גם שם טהורים הם??? זהו מקום לא פשוט בכלל, היצר המיני, כי שם גם מקור החיים.

יודע בלק נפש בהמתו הישראלית והוא מכוון הפעם  למקום חלש…  אבל גם כאן נחה עליו  רוח אלוהים והוא נושא נאום המעיד על מצב טוב ושלם גם בעניין זה = על קדושת וטוהר המשפחה היהודית בני יעקב לכו ונלכה… כל הנוזלים זורמים שם באפיק  נכון ומוסרי וגם זרעו במים רבים ולא לשווא מושלך. כל זרע עטוף בברכת האל והכול סבבה..  שפתיים ישק. מול בלק המאוכזב נושא בלעם נאום אחרון , בשם אותם חלקים שהזכיר כולל הגבר שתם העין – הפעם הוא חוזה עתיד קרוב בו ימחץ עם ישראל את מואב ויקרקר את בני שת . חבל על הזמן., ניגמר. כל אחד הולך למקומו. HAPPY END. אבל…

 

 לפתע מסתבר דבר מדהים: אחרי שעמדו בכל המבחנים בדגלים מורמים, ולא איפשרו לבלעם להפעיל אפילו קללה  אחת  קטנה – נכנעים  בני ישראל לבעל פעור והם זונים עם בנות מואב. כלומר בהיסח הדעת הקללה האחרונה, שלא ממש נאמרה, בכל זאת פועלת.. כנראה היה שם מקום חלש. אפילו לא צריך לקלל. רק לנענע כמה עכוזים. זה מספיק.. מה שמזכיר לי את סיפור האביר בימי הביניים שכבר חודשים לא היה בבית והנה הוא על סוסו בפאת היער רואה את הכובסת מנענעת גופה תוך כדי כביסה… הוא לא יודע מה קורה לו, אבל הוא נמשך אליה כמו במגנט ומבצע בה את זממו. אח"כ , כמו מתעורר מחלום הוא אומר לעצמו: איך יכולתי, איך יכולתי!.. הרי אני בעל משפחה מכובד, והיא כובסת ענייה.. מסקנתו בסופו שלח דבר אחת היא: היה כאן כישוף!!! היא כנראה מכשפה שכשפה אותי ולכן קרה מה שקרה. הוא צודק כמובן: היצר המיני הגבוה שבתוכו שלט בו כל כך שברגע שהיה בסביבה גרוי של ממש,  הוא לא יכול היה למשול בו ונכנע לגמרי למה ששלט בו… מיד הוא מביא אותה לכיכר העיר, ושם מעלים אותה על מוקד, כפי שאכן ראוי לעשות למכשפות כמוה. סוף הסיפור

 בעל פעור מייצג את המיניות הבוטה, הפעורה, הגסה, חסרת הארוטיקה . משהו  בהמי מיידי. אין הליכה לקראת של זה אל זה. אין אהבה אלא סקס בוטה. זוהי נפילה גדולה. למה? איך זה קרה? הרי היינו כל כך בסדר מול בלעם…

אכן, חציר העם. איזה באסה… אפשר להירגע. אין פה כל באסה.  הקילקול הוא הכרחי. הקילקול הוא אימיננטי לקיומו של עולם. על פי מיטב המסורת האלוהית רק אחרי קילקול אפשר יהיה להתחיל שוב לתקן. לעסוק בתיקון.  ותיקון הוא… תיקון הוא… הוא  ת כ ל י ת   ה ב ר י א ה.  אז גם אם הלכו בני ישראל בדרך טובה עד עתה,   אם לא ניגש ונקלקל קצת, יינטל טעם הקיום מהעולם. ולכן – קילקול נעים לכם, בני ישראל! אפשר להתחיל שוב לתקן.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: