זו פרשה שבה הכותב, הנכתב, ממשיך לתהות על המרחק הנכון ביוצר שבין אדם לאלוהיו בכל שלב בחייו,. כדי שהליכה בדרך אליו יתברך תתמשך לה…
המרחק שבין הקדושה העליונה – ה' לבין ההולכים אליו למיניהם.
בכך היא פרשת המשך לבהעלותך, עם פירוט תפקיד הלוויים. גם כאן הם כוכב ראשי. השמירה שלהם…
שוב מתעורר יצר אנושי מאד והשעור הוא איך להרגיע, איך לתת מקום לכל דבר ולהתמודד עם הטבע האנושי.
קורח , שהוא בן לוי בעצם, מנהיג את הקבוצה הקוראת תיגר על משה, אבל שם גם צאצאי ראובן שבכוח בכורתו אולי רצו יותר, וגם עוד 250 בחרי בני ישראל נשיאי עדה אנשי שם… מאלו המוזמנים לקרוא לפני הקהל בעת חג.. העליתה.
נא לשים לב שקרח 'לוקח', שהם 'קמים', ו'מתקהלים' – הכל במעין תנועת תנופה לכיוון משה ואהרון לאמור: רב לכם, מספיק לחשוב שאתם טובים מאיתנו, כולם קדושים ובתוכנו נמצא הקב"ה ומדוע תתנשאו… גם אנחנו רוצים להיות במקומכם. אין צורך בכהנים לתווך, הלא הוא אהרון, ואתה יודע מה משה – אין גם צורך בנביא! כי מנהיג גדול אתה לא, בקושי מדבר שכמותך, הססן וממנה את אחיך לעזור לך…. אין בכם צורך. כולם שווים והכל אחד.
משה שומע ונופל על פניו. בעצם למה? יכול ההי לצעוק למחות להעניש.. אבל לא. הוא שותק. כי הם צודקים, זה למה. ואכן, מי כמו משה יודע – ניצוץ אלוהים נמצא בכל אחד; ובמקרה מושלם באמת אין צורך בתיווך בין אדם לאלוהיו; כולנו בני אדם.
אבל בעצם דבריו כורה קורח בור לעצמו.. תרתי תרתי…כי כשהוא אומר כולם קדושים, הו קובע בעצם שבכולם הושמה הבדלה בין מה למה. בין דבר למשנהו, בין ניגודים בתוך נפשם. בין אדם לאלוהיו.. מטרת אותה הבדלה, אותו מרחק, היא, שזו תהיה הדרך אותה ילכו שני הניגודים, אחד לקראת השני, לא כדי לחסל איש את רעהו אלא כדי למצוא נקודת אמצע בין הניגודים – הוא ה"מקום" האלוהי – שם תשרור הרמוניה שלמה…. והרי אי אפשר לבן אנוש להגיע למקום מושלם כזה. אבל לשאוף אליו, ללכת בכיוונו, אפשר, לא??
משה, שהוא האדם המגלם באישיותו אדם המתקרב לאלהים, ביראה, בענווה אבל באומץ, כשהוא בא מתוך אנושיותו, הוא קודם כל אדם. ואיש טוב, שרוצה טוב. ומקשיב לאחרים. דבר ראשון הוא אומר: הי, בעצם קורח צודק, בעיקרון. הרי אין בי משהו אלוהי מושלם, גם אני הולך בדרך ממש כמוהו… והרי כל אחד מוזמן להתקרב אליו, יתברך, באותה מידה.
הנפילה על הפנים היא דרך לומר פוס, לא משחקים, רגע, אני צריך לחשוב. זה הכניס אותי למקום לא פשוט, אני צריך זמן להתייחד עם עצמי… אין לי תשובה מיידית. זה ברור, הן בעצמו הטיל ספק תמיד בעצמו, והנה בא הגביר, הבריון השכונתי – מאלו שמשה הרג במצריים בריב בין הניצים היהודים – וצועק עליו..משה פונה אל מקור כוחו אמונתו – ה'. הוא מחייב פגישה עם בורא כל.
בואו נישן על זה לילה, הוא אומר לקורח, בלילה ידע אלוהים ויראה לכולנו מי שייך אליו ומי לא, מי קדוש – היינו שומר מרחק נכון בהולכו בדרך… עד הבוקר יקבע אלהים מי מתקרב אליו נכון ומי לא. מי הולך תוך כדי נגיעה בכאבים הצמודדולתמועשיית שתלום פנימה – ומי מנסה לעשות קפיצת דרך חיצונית ללא תהליך עמוק.
מי אשר בינו לבין אלהים תוכח בחירה הדדית…. הוא יישאר הקרוב אליו. ואליו. ואליו.
גם אם שניהם בני אדם אשר הולכים כל אחד כמיטב יכולתו אל אותה מטרה, ובכך הם שווים, ההבדל הוא אפילו לא במרחק שעשו – אני כבר כהן או נביא ואתה סתם איש פשוט –לא! אלא האם אתה ממשיך ללכת בדרך או רוצה כעת להתקרב בקפיצת הדרך. בוא נראה מי יקרב אלי נ כ ו ן. מי יקטין את המרחק בדרך הנכונה.
כדי להווכח בבחירת האל משתמש משה במבחן המחתות והקטורת. לא במקרה בוחר משה להשתמש במבחן זהה לזה שבו נבחנו הוכחדו בני אהרון הכהן הגדול. שהרי זה בצורת קרבתם שהאל מצא פגם ויקרא י 2-3 "ותצא אש מלפני ה ותאכל אותם וימותו לפני ה'. ויאמר משה אל אהרון הוא אשר דבר ה' לאמור בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרון" . כל מי שמתקרב אלי חייב להתקדש – לשמור מרחק נכון של הבדלה בין קטבים בתוכו ומולי, כשהוא מגשש למצוא האמצע ההרמוני של כל המשתנים.
זה בפרשת שמיני שם מלמד הקב"ה את משה ואהרון איך מקריבים קרבן כראוי. והוא משלים בפרשת אחרי מות: טז 1 וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו" – אז מלמד אותם לשים פרכת וכפורת וכל מיני פילטרים כדי להאט את הבערה… את התקרבות…
קרח, כשמו כן הוא: בעצם איש קרח שכמעט שום תהליך לא בוער בו. אבל מאד בוער לו להגיע כבר,מיד לה',. הוא רוצה לקפוץ קדימה בחפזה. והרי הוא כבר שייך ללויים, הוא כבר בקבוצה הקדמית של משרתי ה'. אמנם סוג של נושאי כלים, אבל בהחלט קרובים יותר מרב העם. לא! הוא רוצה להיות ראוי להיכנס לקודש הקדושים כי הרי אלהים כבר בתוכו! בין נא, בוער בעם איש קרח, ומתי תבין, כסיל: ה' בתוכך, אבל כדי להגיע אליו אי אפשר לנחות בכוח, אלא יש ללכת כמו על חבל, כמו על מתח… בתהליך שבו אתה ממנסה לגשר על ההבדל בין עובד אלילים שנהית לבין מצב של הרמוניה שלמה, אלוהית. אי אפשר לעובד אלילים לקפוץ מיד פנימה – כי נשרפים!! כולם אכן קדושים, עם קדושים, אבל לא במובן שהם כבר בני אלוה מושלמים, אלא שבתוכם בוצעה הבדלה, הותווה המרחק הנכון ללכת בין בשרם לרוחם.
לכן רב לך להיות בן לוי, אינך צריך לכפות קפיצת דרך אל הכהונה.
ואז כתוב "ויאמר משה אל קורח" הירש מסביר שמשה שאמר ולא דיבר שכן ריכך דבריו. כי בהבינו את נפש רעהו רצה מאד למנוע את הטרגדיה. משה הרי זכר מה קרה לבני אהרון. . הוא מתחנן בפני קורח ועדתו , "הרי אתם בני שבט לוי כבר קרובים למשכן בשרתכם את כלי הקודש. הניחו לאהרון הוא עושה את תפקידו".. כך משה מנסה להסביר להם. אבל..
בינתיים הוא פונה לפלג האחר של המורדים, דתן ואבירם. אלו לא ביקשו כהונה אלא קראו תיגר על מנהיגותו המדינית של משה, על משה האיש כמנהיג. הם כל כך מזלזלים בו שהם מסרבי לעלות אליו, כמו רשעים אמיתיים, מסרבים לכל עליה.. אומרים לו: נכשלת במשימה להביאנו לארץ זבת חלב ודבש.. ובמקום זה אתה משתרר עלינו, שולט עלינו בכוח, בשרירות. כאן כבר קשה למשה להבין. הוא פשוט נעלב כי זה לא נכון. לא לקחתי מהם אפילו חמור אחד,חמורי שכמותם… חמורים. ומשה הרי סחב על גבו הריגשי רוחני לא חמור אחד אלא הרבה חמורים כמותם בדרך ממצריים.. ולא הרע להם כלל, וכך הם גומלים לו, לאידאליסט הזה… הם, אופורטוניסטים מהסוג החומרי, אינן מתכוונים כלל ללכת בדרך, בניגוד לקורח שמנסה עדיין ללכת אף כי בדרך נלוזה.
משה חוזר לקרח וקובע איתו ועדתו פגישת קטורת למחר בבוקר
כך קורה, ומשום מה מתקהלים "כל העדה" סביב קרח ואנשיו. אולי הביא אותם קורח לראות בנצחונו. אבל ה' מיד אומר –הבדלו – תפסו מרחק -שוב מרחק, הפעם פיזי גשמי – כדי שלא ייפגעו
אלוהים, שהוא כולו חוק, אלוהי, יש לו נטיה להפעיל את החוק היבש ולכלות אותם. אבל משה ואהרון נופלים אל פניהם – זו כנראה הדרך ליצור ריכוז עליון פנימה, שכן הפנים מוסתרות והכל עסוק פנימה – ורק כך אפשר לתקשר איתו, יתברך. הם מבקשים על נפש אלו שלא חטאו לכאורה. רק איש אחד חטא. אל אלוהי הרוחות לכל בשר הם מכנים אותו, לאמור: הן ידעת כי יש רוח ויש בשר וביניהם מתרחשת לה הדרך, בין גשמי לרוחני. כל אחד בדרכו הם רחוקים… אל תפגע באלו שעדיין מסוגלים ללכת אלייך\ אלו שאינם רשעים גמורים.
אלוהים מקבל את הטענה הזו. מה הוא, קפריזי? לא. אלא שהוא נברא בצלמנו. ואם יש בסיבה אהבה מקבלת ולא מטפלת בקהל בני אדם זה משפיע על חומרת הדין. פוחת אז הצורך להגשים בפועל כאב בריאה אל מול חוטאים….
היא היא הבריאה עליה מדבר משה מיד בהמשך כשהוא מבדיל בין מוות רגיל הקורה לבני אדם ההולכים בדרך כל אחד כמיטב יכולתו, לבין מי שהוא רשע גמור ואיננו חפץ לשאת בעול כלל או לעשות קפיצת דרך כמו קורח, דרך כשפים כאלו…
לא, מול אלו אין ברירה כנראה אלא להגשים בפועל את חלק החוק המדבר על "מוות ולידה מחדש"… שזוהי נראה לי הבריאה אשר בורא האל בפצותו את לוע האדמה ובהורידו אותם חיים שאולה… הם הושאלו שאולה שם שואלים אותם כמה שאלות ואז שולחים אותם לסיבוב נוסף כאן….
כל מקריבי הקטורת הלא נכונה הושמדו. 250.. אייי… אבל הם הרי ניכנסו למחוייבות של הקרבת קטורת קרבן, וברגע שזה נעשה לא נכון, השם ממש מצטער אבל… יתכן ונולדו מחדש די מהר, כי גם משפחת קורח אשר הושמדה לכאורה כליל, מוזכרת בספר תהילים(?) כשרה שירים לה'. אז אולי בכל זאת , לידה מחדש?..
את המחתות השרופות רוקע אלעזר בן אהרון לצפות את המזבח – כך נישאר זיכרון גשמי מוחשי של הפרשה למען יראו וייראו. (יראו וייראו – מה ההבדל המשך???)
אבל בכך לא תמה הפרשה. אותם בני ישראל שהספיקו לנוס באים למחרת בטענה אל משה אהרון שמות של ה 250 לפחות היה כנקמה אישית של משה ואהרון על /שנעלבו. אלוהים מתרגז על הטענה הזו -אין לו הרבה סבלנות לכסילים, נראה – ורומז למשה שיתרומם מעליהם הוא ישמידם כבר – אבל משה ואהרון עושה אקט הרואי –רץ עם המחתה הבוערת קטורת ומסמיל מסמיל מסמיל שם כדי לעצור את המגפה.. הוא עומד בדיוק במקום המעבר בין מתים לחיים ושם מכפר יפה כך אין צורך להגשים עוד מוות….. כי הם הציתו מוות משתלח בהתקרב לא נכון אליו יתברך ממש כמו שקרה לקרח ועדתו. התקרבות לא נכונה היא מוות כי הוא יתברך רוחני כל כך… אבל אפשר לעצור את המוות הזה דרך אהבה גדולה!!!!!!!!!!!!!!!!!
מחלה זה דבר בריא 