זה קרה כי הם באו בלי פעמונים… אבל בלי כל זה לא היה תיקון, וזה, הרי החשוב מכל
בפרשת שמיני מודגם יפה המבנה היסודי של התנך, בעצם של העולם כפי שנברא: הצבת חוק (מצווה);הפרתו (קילקול); ושיבה אליו ברחמים (תיקון). זהו לא הצו-קילקול-תיקון הראשון במקרא, אבל הוא הראשון אחרי מתן מצוות הקורבנות, כשהכהן הגדול נכון לפעול והכל נראה כל כך יפה… חבל על הזמן.
לא במקרה זהו היום השמיני… כלומר אחרי שבעת ימי הבריאה בזמן ובמרחב, והכל מוכן לתהליך הגדול של ימי עולם. הושלם סיבוב הספיראלה הראשון, ואנחנו ניכנסים לשני. לכאורה כל מה שצריכים אהרון ובניו לעשות זה לבצע בדיוק מה שמשה אומר בשם הגבורה. וכך אכן אהרון עושה. אבל אם כך יעשה שוב ושוב, הרי הוא יהיה בחוזר חלילה, הריקוד המפורסם, ולא יהיה תהליך של תיקון-אחרי-קילקול. אל דאגה. אלוהים לא ירשה דבר כזה. הנה:
קודם כל מתוארת בפרטים מרתקים הקרבת שני הקרבנות העיקריים, חטאת ועולה. הקרבת הקרבן היא ביסודה עיבוד נאראטיבי של תהליך עיכול החוויות: כפי שבשר הקרבן הולך ומתעכל באש, כך גם תתעכל החוויה בנפש ותהפוך לזיכרון, למהות רוחנית. כמו עשן הקרבן הלוהב, שריחו ערב לאף האלוהי, כמו הקטורת תההי החוויה…
לחטאת – מקריבים פר בן בקר תמים (ויקרא ד 4) – זהו כיפור על חטא בשגגה… מדליקים אש על המזבח וזורים את הדם על הסביבה. זהו העיבוד הראשי של החוויה והוא נעשה תמיד לאור יום. בגלוי ולעניין.
קרבן העולה הוא קרבן העולה על המוקד. כל הלילה בוערת האש עד שבשר הקרבן הופך רוחני לגמרי.. עד שמתרצה. קרבן העולה מותר להקריבו גם בלילה, הוא הלילה בו עולים השדים, האלילים, המחשבות הלא טובות… זהו הזמן של עובדי האלילים, לא של עבדי השם. אבל קרבן עולה נעשה לאחר שהוקרב כבר קרבן החטאת, לאחר שרב עבודת הסיפור מחדש כבר נעשתה, ויש כאילו רק לשגר את הנעשה אל השמיים, כזה? זהו שלב הסיום של תהליך ההסמלה, כלומר שלב שאפשר לעשותו גם בלילה… זהו ה "מודה ועוזב ירוחם"…
המעשה עצמו
אהרון ובניו וזקני ישראל עומדים ומקשיבים לשיעור על הקרבנות שמשה מעביר להם, ממש כפי שקיבל אותו מהשם, יתברך.
אז מוזמנת כל העדה, שכך כולם יהיו כמו עדים למעשהו של אהרון הכהן הגדול. שימו לב, אומר משה זוהי מצוות השם, ואם תעשוה כראוי יירא אליכם כבוד אדוני, היינו תיכנסו להשראה אלוהית גם אתם.
ההקרבה מסתיימת בברכה של משה ואהרון הנכנסים ויוצאים מאוהל מועד עטופים באווירת קדושה. הם מברכים את העם, ואז – "וירא כבוד ה' אל כל העם" ט24. תחושת הקדושה שורה על כל העם ביראה וביראה…. רק אז, כשהכל מוכן "וירא כבוד ה' על כל העם" – אז יוצאת אש ואוכלת את הקרבנות. כך קורה הנשגב מכל – ג ש מ י הופך ר ו ח נ י… והעם רואה "וירונו ויפלו על פניהם" מתנגן להם ניגון בלב וכולם ביראה וחוויה אחת גדולה של קדושה..
זה השעור וזה הלימוד.
וכעת – הקלקול.
בני אהרון הם שני צעירים שרואים את הנעשה ויש לשער שהם מתפעלים מכל מה שקורה. הם בני הכהן הגדול; הם יודעים עוד מפרשת ויקרא שזה יהיה תפקידם, להציב את בשר הקרבנות על המזבח והדלקת האש. הם רואים וחשים את חוויית הקרבנות. הם רוצים להתנסות בעצמם. מה שאינם יכולים עדיין לתפוס זה את מושג הקדושה. הם צעירים מדי. אולי עוד לא חוו כאב ותיקונו…קורה להם מה שעלול לקרות לכל אחד מבני ישראל – לבוא, להתקרב אל קודש הקודשים, אל מקדש ההרמוניה האלוהית כאשר אתה אפילו לא חושב להיות בכיוון. הם עושים את המעשה החיצוני, הקונקרטי, בלי התהליך הנפשי של התקדשות, שמעצם צהותו יש בו בניית ניגודים משלימים בין גוף -שזה יש להם בשפע – לבין נפש – שאצלם אולי עדיין לא התפתחה, לא נפתחה, נישארת במצב מודחק. להתקדש פרושו להיות באותו מצב מסתורי בו אדם מכוון ליבו להיות פתוח אל היקום בענווה גדולה.. לנסות לבטל את האגו, הרצון העצמי, ובענווה גדולה (כמו משה, האיש). מול אין סופיותו האין סופית של האל להציב אפסות בשר ודמית זעירה, לא יודעת.
אבל בני אהרון באים בכוחם הם, בידיעתם הם, בעשייתם של עצמם. בלי אותה אי ידיעה שהיא כל ךכ הכרחית, אותו מצב התפעמות הדרוש כאן. הם מחוץ למצווה. הם לא נמצאים בהליכה אליו, יתברך. הם מחטיאים את המצב ההרמוני הנשאף, הם נמצאים בחטא, בעבירה…
אם נחשוב על מושג האש, הרי אז וגם עתה היא ניצתת על ידי חיכוך של אבן באבן, או גפרור במשטח הצתה, או עקב ניצוץ המתרחש באמצע שבין קטבים חשמליים – היא תמיד תוצר אמצע שבין הניגודים! כדי להיות ניגוד מצית לאלוהיות על האדם להיות כולו גשמיות עלובה ענווה ופשוטה, בעצם חזרה ככל האפשר למצב של תום, התפעמות של פעם ראשונה…
תמים כתינוק בן יומו, אבל יודע כל מה שהוא יודע…. כל גבהות לב תקלקל את ההרמוניה, ואז… קצר. מי שמגיע למפגש עם האל חייב להיות מסוגל לאזן אותו בסוג של הרמוניה כמו בין ניגודים. וככל שהאל הוא ענק רוח אין סופי חייב האדם להיות עניו גוף פשוט מאד, שליבו פתוח להתפעם. מי שבא אליו בגבהות לב ולא בזרימה נכונה, יחרוג מהמצב הרוחני אל הגשמי. במילים אחרות – כל עוד זורמת אהבה בין אדם לאלוהיו יש לאדם יכולת להכיל את האלוהות אשר מולו והאש ביניהם היא סמלית. אבל לא כך, כנראה, כשבאים אליו בני אהרון. האש הבוערת ביניהם נשארת אש גשמית, זרה לסמלית, אש אש, כזו ששורפת. דומה הדבר – להבדיל 1000 אלפי כמובן – למי שצועד על גחלים. כשהוא באנרגיה גבוהה הוא לא נפגע פיזית כי האש מבטאת את צידה הרוחני. אבל אם יבוא עייף ועצוב – או אז חס וחלילה לו …
הרי זה הכהן הגדול שחייב במעיל פעמונים, כדי שהצלצול יודיע את בואו.כך תוכל, כביכול, האלוהות להנמיך מעט את רוחניותה האין סופית, להתאים עצמה להיות ניגוד מתאים לבני אדם, שאחרת יאלצו אלו להגשים עצמם למכסימום, כלומר למות חלילה… וגו.
האש אשר ביניהם הופכת גשמית לגמרי ואוכלת את בני אהרון. המוות הזה, אם כן, איננו עונש על מעשה רע של הבנים, אלא פועל יוצא של הפרת החוק האלוהי… שהרי אם בדרכי תלכו… ואם לא אני ממש מצטער.
יש הלם כללי לרגע או שניים. ואז פונה משה אל אהרון ומסביר מה קרה פה, שהוא גם שעור לכולם;
האל כבר אמר בעבר ש"בקרבי אקדש" – כל מי שמתקרב אלי חייב להתקדש, כלומר לייצב מרווח הרמוני ככל האפשר בין שני הניגודים – זוהי התקדשות.
כאשר לא נבנית הבדלה הרמונית ממילא מופעלת השפעת החוק האלוהי והצד שממול האל חייב לאזן את עודף הרוחניות בעודף גשמיות, שווה בעוצמתה, אך מנוגדת בכיוונה… ומת.
ואילו כשאני האל אל מול פני העם כולו -אז אני אכבד, אהיה בכובד המאוזן על ידי כובדו הגשמי – רוחני של עם שלם, עם הבחירה שלי… ואילו שני בני אהרון באים בכובד עצמם ואין כל העם מאחריהם…
את כל זה אומר משה בשם האל לאהרון ההמום. ואהרון, איש אלוהים בפני עצמו, חייב להודות -זה פשוט כך. לא היתה כאן כוונה רעה. לא עונש. רק הופעל החוק… וידם אהרון. וידם – גם פנה אל נפשו לחשבון נפש, שהדם הוא הנפש..
לכן נאמר במפורש לבני עוזיאל (דודו של אהרון) הנושאים את הגופות החוצה לא לעטות אבלות כי אין כאן מוות של עונש אלא רק קיום החוק האלוהי, ואין אדם מתאבל על קיום החוק האלוהי!!!!
המשך התיקון וסיום בתקווה
כולם רוצים כבר לסיים את העניין איך שהוא, אבל אלוהים מקפיד כאן לסיים כראוי. את שארית השעורה של קרבן חטאת שהותירו בני אהרון יש לאכול, כדרך לתקן את עוון העידה ממנה יצאו בני אהרון. כך תהיה מעין סליחה ומחילה.
אלא שאלעזר ואיתמר בני דוד אהרון שורפים אותו במקום לאכלו. אלוהים קוצף כי אכילת הקרבון ועיכולו היא כמו לעכל נכון את החוויה שקרתה…זו הדרך היחידה לכפר על עוון העידה כולה!
אהרון מעיד שהוא אכן אכל את הקרבן, וייטב גם בעיני משה, והשיעור הגדול מסתיים בטוב.
מחלה זה דבר בריא 