ספרו של קניוק (1) הוא ספר מרתק וחשוב מאד לכל הולכי בדרך החיים, אנחנו כולנו, בני האדם. הוא עוסק במחלה, במוות – ובבחירה בחיים. הנה אדם שנגע במוות וכאילו נולד מחדש: משהו אפשר לו להתרפא מתוך מצב מחלה קשה ביותר. מה ריפא אותו?
את התשובות, כמעט כולן, נותן יורם קניוק עצמו תוך כדי הסיפור. חלקן במודע, חלקן שלא, אבל נראה שמשהו במצב המחלה מאפשר לו ריפוי עמוק, של גוף ונפש, והוא מחלים.
הנה דברים שהוא כותב בפתח הספר, על הנגיעה בכאב:
" אחרי הדברים האלה – אחרי המחלה ואחרי המוות ואחרי הכאב ואחרי הצחוק ואחרי הבגידה ואחרי הזקנה ואחרי החסד והאהבה ואחרי בן כסיל תוגת אימו ואשת חיל שנמצאה לי ביופי בתוך התהום – אחרי כל אלה התעוררתי לתוך נים לא נים שבו שהיתי ארבעה חודשים. והיה רע והיה טוב והיה עצוב והיה אבוד והיה נס והיה מה שהיה ולא היה מה שלא היה ויכול היה להיות, ונזכרתי." (עמ.1).
ובסוף דבר, ב" דברים אחרונים" שלו הוא אומר: "אכנס לטיפול נמרץ שבשמיים ואחזור אל ההזיות שהיו מנת חלקי בעת מחלתי, כי שם היו לי חיים עשירים יותר מאשר יש לי כאן כיום." (עמ 207).. היה משהו בזיכרונות שעלו בו בעת המחלה, דווקא בזמן המחלה, שהביא תחושה של "חיים עשירים", ואפשר לו בסופו של דבר להבריא. מהו סוד הריפוי?
סוד הריפוי
ברצוני לטעון כי דווקא אותו מצב מתמשך של נים לא נים הזייתי ארוך הוא שריפא את יורם קניוק ואפשר לו להוולד מחדש . במצב זה הוא נזכר וניפגש עם חוויות שלא יכול היה, ונמנע בעצם מלפגשן ביום יום של חייו עד למחלה, יתכן שהיו קשות מדי לעיכול בזמן שקרו. הן נותרו פעילות בנפשו על אש קטנה שנים על שנים. תוך כדי תקופת החידלון ובזמן ההתאוששות קורה לו תהליך מסתורי שבו הוא עושה נגיעה באותם מקומות של כאב וחווה אותם מחדש כחוויה מתקנת.
על פי גישה זו, שהיא ביסוד ההומאופתיה, מחלה פורצת כאשר אדם חווה חוויות שהם קשות לו מדי לעיכול באותו רגע. כל ניסיון להתמודד איתן באותו רגע ימוטט אותו נפשית. כדי לשרוד הוא מוציא את עודף הלחץ, את הכאב הבלתי נסבל הזה החוצה כמחלה גופנית, כך שהכאב בחוץ כמו מאזן את הכאב שבפנים, ומאפשר לנפש לשמור על נפשה, ככתוב: "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים ר', 15)
בכך מתקיים מעין ה ס ד ר מ ח ל ה , המאפשר לו לשים את החוויה הקשה בצד בינתיים, עד…
עד שיגייס מספיק אנרגיה לשוב פנימה, לרדת שאולה ו ל ע כ ל את אותה חוויה המחכה כמו על גחלים לוחשות.
המחלה מבחינה זו היא דבר ב ר י א: רק אדם בריא יכול לחלות… אדם חולה באמת ישב בצד ויאמר די, איני יכול עוד. הוא יהיה אז חולה בנפשו. אדם בריא יחלה קודם כל בגופו, וימשיך לתפקד בטוב, בינתיים. כמו אותם ילדים החולים הרבה בשנה הראשונה לגן, אבל רובם ממשיכים להיות שמחים…
מחלה היא אם כן סוג של זמן ביניים, המאפשר הישרדות וסיכוי של ריפוי בעתיד. הרשות נתונה, אם רק יחפץ האדם לעשות תיקון.
בהיכנסו למצב ההזיה המתמשך הזה, למחלה הזו, יצר לעצמו קניוק, הסופר, מצב המאפשר לספר מחדש את אותן חוויות שבמצבן הגשמי היו קשות מדי לעיכול. כל סיפור מחדש של חוויה כזו מעביר אותה מרשימת החוויות ה ש ו ל ט ו ת באדם לרשימת אלו בהן הוא מ ו ש ל, על שהמשיל אותן, סיפר אותן… כך הצורך במחלה יורד.
תיקון הוא מעשה מפחיד נורא, כפי שמעיד גם המחבר: לחזור אל חוויה שכמעט הרגה אותו, תרתי משמע, לחוות אותה מחדש… הוא חייב תמיכה מבחוץ. על כך נאמר: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי א ת ה עימדי שבטך ומשענתך המה ינחמוני "(תהילים כג, 4). אכן דרוש כח מבחוץ, מחוץ לעצמך, דרוש נ ס כדי להצליח לעשות את זה. (2). נס הוא מה שקרה לקניוק.
יורם עושה ניסים
בכך שהוא הוזה את סיפור חייו, קניוק נוגע מחדש בחוויות המכאיבות ביותר שלו, מעביר חלומות הנשזרים זה בזה למסכת מרתקת, מופלאה, הזייתית, הרואה את ההיסטוריה האישית שלו מזווית סיפורית קצת אחרת – זווית שהפעם מ א פ ש ר ת הכלה : "…רוב מה שאני זוכר הוא הזיה, אבל ההזיה כנראה הצילה אותי" (שם, 185)
דוגמה בולטת להקטנת חוויה אפשר לפגוש בעמ. 14 שם הוא כותב:"אינני יודע היום איפה באמת הייתי כאשר כל מה שכתבתי כאן קרה או לא קרה, אני רק זוכר שבפינת אדוארד ברנשטיין וארלוזרוב התכופפתי לבדוק מה הנמלים נושאות על גבן וראיתי שאינן נושאות דבר אלא מלוות נמלה אחת מפוארת שעליה נישא אפיריון קטן עשי עשב יבש, ובתוך האפיריון ראיתי סרטן זעיר, מכובד כבן מלך" (שם, 1). הסרטן הוא זעיר, לא מזיק , אבל בהחלט מכובד כבן מלך – כבוד גדול לסרטן שאפשר לקניוק לעשות את החשוב מכל – להתרפא.. (כל ההדגשים בציטוטים שלי הם, מ.פ.)
כאילו הוא נשמע לצו פנימי, כאילו להבטיח מצב הזייתי מתמשך, פוקעים בו מיד אחרי ה ניתוח תפרי הפצע פעם אחר פעם, והוא שוקע במצב של תרדמת (coma), שבו משתתקים כל גרויי החוץ והאדם פנוי לאותו שיטוט מדהים מנחם ומרפא במרחבי עצמו.
גם במקומות אחרים בספר הוא מביע תודה לסרטן: החל מגעגועים לסרטן, שנלקח וניקבר בקבר רחוק, ויורם חסר אותו, שהרי " לא כעסתי על הסרטן שלי, כי הוא היה לי ואני לו במעין ברית…" (עמ 36) היא ברית המחלה., ועל כך שהסרטן "בא מאהבה גדולה מזמן, ורק חיכה לרגע המתאים" (עמ. 47) ועד לזמן מה אחרי ההחלמה, כשהוא חש געגועים תמוהים אל הסרטן "ששהה בי שנים והוליך אותי אל תוך הסכנה ונותח החוצה בסכינים ובמכשירים המפלצתיים… " (המפלצתיים הם מכשירי הניתוח כעוד הסרטן הוא בן ברית שנלקח). (עמ. 143) " ועכשיו.. שנה ומחצה מאז הניתוחים.. אינני מבין מה באמת קרה לי, ואני רוצה לתקן משהו שאולי התקלקל בגיל שמונה עשרה בירושלים…" "… תמיד חייתי על חודו של סכין גילוח, אבל בלעתי אותו עטוף בשוקולד מריר". (עמ. 144).
אין לך תאור יפה ומדויק מזה לתאר את מצב הביניים שיוצר כוח החיים כדי לשרוד, עד שתבוא ההזדמנות לתקן. זו באה לו ב ז כ ו ת המחלה וסיבוכיה, כולם כולם יצירתו האוטנטית.
החוויה היא תמיד גשמית, יחסית, כמי שבאה מהעולם הגשמי. היא אמורה להיקלט בעולם הרוחני של הנפש, ולהשלח לזיכרון.. סוד התיקון הוא להגדיל את "מיכל" הנפש דרך קבלת אהבה גדולה, או להקטין את החוויה לממדים הניתנים להכלה בזיכרון, כאנרגיה רוחנית , סמלית. תנועת התיקון מתבצעת לכן על הציר הגשמי – רוחני, והחוויה מעובדת למשהו רוחני יותר, מדולל יותר, לא גשמי. כאן גם המילה ת פ י ל ה , שאיננה אולי אלא בקשה לבורא שייתן לנו כוח לעשות ה ת פ ל ה , דילול של חומר החוויה, הסמלה שלו עד שכמשל יהיה.
זה קורה, למשל, בעת ח ל ו ם בלילה, כשאנו מקרינים לפנינו מחדש את סרטי היום, וכעת אנו הבמאי, התסריטאי והעורך אשר בונים את הסיפור הפעם כך שיהיה מתאים לנו לעכלו, לקבלו בלי פחד. זהו התיקון.
אם קודם שלטה בנו החוויה הרדומה ובמצבים שונים גרמה לנו להתנהג כך ורק כך, לשרוד במחיר של מחלה – הרי כעת אנחנו מ ו ש ל י ם בה – הפכנו אותה למשל, לסמל. בכך נהיית החוויה SMALL ENOUGH לשקוע בשקט בזיכרון, כשהיא במצב של: עדיין כואב – אבל פחות, עכשיו כבר ניתנת להכלה,לא עוד מפלצת אימתנית אלא כלב פודל קטן נהייתה, כמשל נותרה.
לא במקרה בא הסרטן, לא במקרה היה צורך בניתוח, לא במקרה נפתחו התפרים שוב ושוב, עד ששקע הסופר בעולם ההזיות הזה. כי רק בתוכו, כשהוא מנותק מגרויי העולם החיצוני אך מאידך ניתמך על ידי כל הסובבים אותו ובעיקר על ידי אהבתה ללא תנאי של מירנדה, אשתו, יכול היה קניוק לגשת בדחילו ורחימו אל העמוק ביותר, אל העדין ביותר, אל המפחיד ביותר שבו, ולתקנו. רק כך, כשהוא SUSPENDED על ידי אוהביו ותומכיו, יכול היה להפוך את החוויה למעט אחרת, אחרת מספיק כדי להכיל, סוף סוף, את מה שבלתי אפשרי היה עד עתה להכיל.
אין פלא שהוא לא רוצה להתעורר מהתרדמת, לא מתאים לו להפסיק את התהליך: "כשהתחלתי לגלות סימני חיים, ניסו להעיר אותי, ואני את הימים האלו זוכר כי קראו לי לבוא, קראו שוב ושוב ושוב, "יורם, תתעורר," ולא היה בי שום פחד ואולי משום כך אני זוכר שלא רציתי להתעורר, ממש לא רציתי ולא רציתי לחזור מהשום מקום שהייתי בו כי היה לי טוב ונוח, ולקח ימים עד שויתרתי".(עמ. 45) כי למה לוותר על מקום שהוא " חם, אביך, סתום, והיה חמים וטוב, כמו חלום מנוגן, או נכון יותר (כך אני חש) מטוגן, אבל כל זה השתנה כי הרופאים אמרו שמשהו בי בחר בחיים. שאני כן רציתי לחיות. מי היה בי שבחר לחיות איני יודע". (שם 45). המשהו הזה בו בוחר בחיים ומאפשר תיקון הכאב.
במקום אחר הוא אומר: "מפריעים לי לישון את השינה העמוקה ורבת הסתמיות שהיא איזה שהוא אושר. אני מעורפל, לא מסוגל להזיז איבר. לא יכול לדבר. ולא רוצה בשום אופן להתעורר. משהו קורה לי, אני אפילו שמח שעוד מעט יפסיקו לבלבל לי את המוח וייתנו לי לישון לעולם" (עמ. 51).
הוא עצמו תוהה "מדוע כל כך חשוב לי להבין ולחזור לשם, מתוך הבנה מוטעית או לא מוטעית ובלי שתהיה לי היכולת לקרוא לדברים בשמם אלא רק לדעת אותם כהזיה מוחשית מדוע חשוב לי להבין איפה הייתי כשלא הייתי? (עמ. 54)
מוות ולידה מחדש
על פי הרפואה ההומאופתית תכלית הכל היא להבריא, כלומר להיוולד מחדש בריא יותר. זה לא יוכל לקרות לפני שהאדם ימות קצת , כמובן, כי בבסיס הכול ישנה 'שאיפה מתמדת להרמוניה בין הניגודים דרך מוות ולידה מחדש בתהליך ספיראלי'… לכן עליו לנגוע סמלית במוות. ואכן המוות מבוקש מאד על ידי קניוק "אני חש שיש במוות משהו חיובי, כמעט אופטימי, כי הוא המשיח שהתמהמה" וגם: "החיים הרי סוביקטיביים. רק המוות הוא אוביקטיבי" (עמ. 56)
אבל המוות לקניוק הוא לא רק מקום של תיקון, הוא עצמו גם החוויה לתיקון: "בניתוח האחרון היה רגע בו שקעתי ורגע בו הייתי בן שמונה עשרה והחייל הבריטי בשירות הלגיון הערבי ירה בי מהחומה בירושלים וכל עולמי נהיה הרווח הצר בין העין הכחולה על החומה והלוע שהיה קרוב אלי, ואז הרי מתי, והמוות נהיה חיים כי חלפו שתיים שלוש דקות ולא הרגשתי מת. היה בי משהו גדול מפחד. חייל הורג ונהרג, ואני הייתי טרף קל והוא היה מוכרח להרוג אותי, זהו חוק המלחמות, אבל הירייה השנייה לא באה. שני האירועים , ההוא וזה שעתה, נקשרו זה בזה והרגע בן השבועיים שלושה במותי בטיפול נמרץ בלא הכרה, בתרדמת, או איך שקוראים לזה, השתלב ברגע של ירושלים"..(עמ. 130).
יורם נפצע אך לא מת, אבל "מאז הפציעה בירושלים הייתי נכה רוח. בגיל 75, באמצעות המוות שבא לשבת בי עם הסרטן ורצה להכניע אותי, יצאתי בפעם הראשונה בחיי מהלם הקרב שחייתי בו כל כך הרבה שנים. החיבור של שתי הדקות בהר ציון עם הגסיסה באיכילוב, ר י פ א א ו ת י" (עמ. 141).
הנה לנו תאור מופלא של מוות ולידה מחדש באמצעות חוויה מתקנת.
וכשהוא מדבר על זמן המחלה הנוכחית הוא אומר: "ואני עדיין לא הפנמתי שחזרתי ממה שנקרא שאול".(עמ. 60). ואכן הוא יורד שאולה תוך כדי הזמן ללא הכרה, אבל מצליח גם לצאת ממנה בריא כי במקום להסתכל אחורה כאורפאוס או אשת לוט, הוא בוחר ללכת קדימה – לתקן, ולוותר על ההגנה רבת הימים שנוצרה סביב הטראומה העתיקה.
הרופאים מנסים לרפא אותו – אבל מי ירפא את הרופא?
הנה אנחנו, הרופאים, מנסים למנוע סבל.מקניוק: "התרדמת נשלטת בידי הרופאים, שלא רצו שאזכור את הייסורים, שלא רצו שאסבול, ועכשיו אני מנסה להבין מה אירע אחרי השבועות של תרדמת וזוכר היטב איך ממש התעקשתי, לחמתי לא להתעורר" (שם 50). הוא באמצע תהליך ריפוי, חברים, למה להעיר?…
תמיכת הרופאים בקיום חייו תוך כדי התרדמת היא חיונית לתהליך הריפוי שלו, ועל כך הוא מודה להם, בצדק. אבל לפעמים נראה שככוונת הריפוי שלהם היא עיוורת להמ שבאמת קורה לחולה.
הנה הם, האמורים לרפא, נכנסים לחדרו, כשבראשם מנהל המחלקה: "בדיוק אז הגיעה שעת ביקור הרופאים, שנראו זחוחים כלהק עורבים המפזזים אחרי אדוני צבאות". "… לפתע ניראה האיש הענק הזה כמו ילד נלהב." "… אלוהים חזר כשהוא נושא משהו בידו, הוא אמר, "עכשיו אראה לכם איך תוקעים זונדה" "רופאיו, בחלוקים כחולים, הסתדרו סביבו בחצי עיגול, ואחד מהם, אינני זוכר מי, אמר בהתרגשות, "עכשיו תראו איך הוא עושה את זה!" כאילו הודיני קפץ לביקור." (עמ. 72). הוא עושה את הפעולה "כמו להטוטן" ומיד " הוא קם, התמתח, חייך, היטיב את חלוקו ואפילו לא הביט לעברי. הוא הלך, חיוך ניצחון על פניו, ועדת הרופאים צעדה אחריו בשקט מוחלט" (שם). יש כאן התנשאות וההתבדלות של הרופאים .אבל לא כעס היא מעוררת, אלא תחושה עצובה, טראגית, עד כמה רחוקים הם, אנחנו, מלהבין את מהות המחלה והריפוי. האם לא ממקום כזה באה אותה התנשאות מתגוננת?…
הנה כאן כל הטרגדיה של הרפואה המודרנית: למדנו שיטה שהרבה פעמים לא מרפאה, והחולה חוזר שוב ושוב עם אותו כאב. ידו של הרופא קצרה מלרפאו. המחלה נשארת.
זו לא פעם חוויה קשה מנשוא לרופא, כי רוצה הוא לרפא, באמת. אבל כדי להתגונן בפני הכאב החוזר הזה ולשמור את נפשו ש ל ו מקים הרופא חומות של מגן סביב ליבו, סביב נפשו. בכך הוא נעשה מוגן מכאב המחלה של החולה .אבל כשמגיע זמנו ש ל ו לעשות את התיקון וללכת פנימה, הכל חסום ומוגן מדי. הרופא עצמו הופך בכך קרבן של השיטה, חולה יותר מחוליו…
סטטיסטית ידוע שרופאים מתאבדים יותר מכל קבוצת מקצוע אחרת, ובעיקר שלושה תת מקצועות: פסיכיאטרים, מרדימים ורופאי שיניים. מה באמת המשותף לכל אלו? שלושתם מרדימים את הכאב. וזהו כנראה החטא הגדול מכולם… ועל כן ייאמר: רופא רפא את עצמך!!
יורם מתאושש, בעזרת השם…
קניוק מצליח, למרות אבל גם הרבה בעזרת הרופאים , ובהתעקשותו שלו להמשיך ולנגוע בכאב – להביא לשיפור של ממש במצבו
מתחילים לבוא סימנים לריפוי. הנה הוא מוצא עצמו מתפעל מקרן אור בוהקת בעגיל הכסוף של אחות במחלקה… שביב של תקווה נוגע ומשהו בו אומר: "אם יש עגיל כזה, אולי יש טעם לחיים אחרי כל מה שעברתי" (55). היכולת להתפעל, ל ה ת פ ע ם -היא היכולת לחוות משהו פעם ראשונה כמו ילד – זהו אות לאגירת כוחות, שיבה לחיים.
אבל מי שנתנה לו לדבריו הכי הרבה כוחות ללכת בדרך הריפוי היא מירנדה אשתו. אהבתה ללא תנאי הייתה נותנת חיים. .ומה עשתה מירנדה? שום דבר מיוחד: "היא סיפרה לי סיפורים, בלי הפסקה. ולא שמעתי היא שרה לי שירים, אף על פי שידעה רק שניים… " . גם אוהבת , גם מספרת לו סיפורים, היא איתו במלאכת הריפוי. כל כך, עד שהרופא מעיד בפניו שאהבתה היא היא שהצילה אותו.. ואכן אין כחום ואהבה לתת כוח להתחזק מבפנים… לעולם.
הוא הולך ומתאושש וכאשר הוא מנותק ממכונת ההנשמה הוא סוף סוף מחייך חיוך אמיתי, חיוך של "מי שיצא מן הזבל."(עמ. 180). כי אכן – מתוך הזבל של עצמו יצא האיש, והוא נקי הרבה יותר מלפני המחלה. הוא הבריא
בריא יותר, אבל ממשיך בחיים…
הפרק האחרון בספר, סיפורו של שימון בא באופן טבעי אחרי המחלה וההחלמה. קניוק עשה את המעשה הבריא ביותר כשעלה מעומק מחלתו הקשה מעלה מעלה אל בריאות טובה יותר . אבל לאן הוא חוזר אז, באי רצון בולט? אל חייו הרגילים. הוא לא צעיר, לא ממש בבן 20, והחיים מצידם מזמנים לו מיד חוויות נוספות, חדשות, מבחנים חדשים ואתגר בלתי פוסק לחיות ממש, להיות בריא. הוא אמנם זקן "עם סרטן וקילה ובטן הרוסה",(עמ.207) אבל הוא חי, לכל הרוחות. והוא ממשיך לחוות ולהתמודד עם החוויות כל יום.
בריאות איננה אלא נכונות להמשך בתהליך החיים, וכשתבוא חוויה קשה מהרגיל, הוא ישוב וינסה להתרפא במובן העמוק של המילה, ואם צריך יחלה שוב, כי מחלה "היא סוג מסוים של בריחה ומנוחה " (עמ..180.) וכך יאגור כוח להתמודד הלאה עם עולם שבו "אין במה להאמין. אין אצילות בבני אדם. דג אוכל דג. אני לא פסימיסט ולא אופטימיסט. עלי להירפא וזה מפחיד אותי." (עמ 180 ). להרפא הוא באמת התהליך המפחיד מכולם. אבל באומץ וביושר עושה זאת קניוק.
הוא מסיים במילים: "אינני יודע איפה הייתי בדיוק כשכל זה קרה, אבל זה קרה, ובגיל 75 מתי והתחלתי לחיות שוב". (עמ. 186). אמן
Read Full Post »
מחלה זה דבר בריא 