"על מה ולמה יורדת הנשמה
מאגרא רמה לבירא עמיקתא?
ירידה צורך עליה היא
ירידה צורך עליה…" (1)
הקדמה
זהו סיפור מחלתה של לאה, מחלה בה ירדה נשמתה שאולה ביסורים, ואשר הביאה בסופו של דבר למותה. אבל זהו גם סיפור של בריאות מופלאה, של דבקות בחיים אשר נישמרת כל עוד מרשים לה לבטא את כאבה דרך דמותו הקולית של חנן, אהובה. כאשר ,מרפאים" אותה מהדיבוק – כאשר נילקחת ממנה מחלתה בכוח – מתה לאה. אוי לריפוי, אוי למרפאים ואוי ללאה…
סיפור הדיבוק כפי שמספר אותו אנ סקי הוא טרגדיה קלאסית. אלא שהטרגדיה האמיתית נעוצה כאן דווקא בדרך ה"ריפוי" שנוקטים הרבנים, בראשם ר' עזיראל, ובכלל בעוורונם של בני האדם.
בדברים שאביא אטען שהוא נוקט בדרך שהיא הפוכה לריפוי, דרך אלילית אופיינית, אשר מביאה למוות ולא לריפוי.
הסיפור:
שני חברים לומדים יחד בישיבה של ימי המאה ה 19 אולי תחילת ה 20, בעיירה יהודית הקלאסית. שני החברים כל כך אוהבים ללמוד בחבורתה שלהם, כל כך טוב להם ביחד, כל כך זורמים הם בטוב עד שהם מסכימים בתקיעת כף שאם וכאשר יוולדו להם בת ובן – יתחתנו הילדים ביניהם במזל טוב ובא לציון גואל.
הזמן כרגיל לא שוקט, אלא אץ רץ, השנים חולפות והחברים התפזרו להם איש איש לדרכו, איש לסיבלותיו ולעבודת אליליו. בן ובת אכן נולדו אבל בינתיים מת אביו של הנער חנן והשאירו בחוסר כל, ואילו הבת לאה היא נערה שהגיעה לפירקה , ואביה העשיר מחפש לה חתן. חנן העני מחפש לו גביר לסעוד על שולחנו וכך מגיע הוא לעיירה ולביתו של סנדר, אביה של לאה. כאן נפגשים שני הילדים ואף מתאהבים בעוונותינו, האב מצידו אינו זוכר את ההסכם וגם אינו מבחין בהתאהבות הזו – כולו שקוע בחיפוש של חתן תלמיד חכם ועשיר .. ואילו חנן המאוהב עושה הכל כדי למנוע את הצלחת החיפוש. לשם כך הוא מתבודד בבית הכנסת ומתעמק לו בספרי קבלה ומיסטיקה, כשהוא מנסה לגייס לעזרתו כוחות שכשרותם מוטלת יותר ויותר בספק. אפילו כסף דינרים הוא מנסה לגייס – ובאין ברירה הוא נוטה אפילו לקשר עם חוגו של סמאל, או ה'ס' 'מ' כפי שהוא מכונה על ידי בטלני בית הכנסת. חברו הטוב ה נ ך מנסה להניאו מכך אבל דבר לא יעצור את חנן המאוהב. דבר – מלבד מוות חטוף הלוכד אותו ביום בו נודע לו שהאב חתם הסכם ארושין של לאה עם בנו של גביר מעיירה סמוכה: נראה שהחויה של כישלון מאמציו ומר גורלו קשה לו מדי.
יום החתונה מתקרב, אבל בלאה כאילו ניכנס דיבוק: היא איננה רוצה בשום אופן להתחתן או אף לפגוש את ארושה המיועד. בכל רגע שמעלים את הענין יוצא קול גברי מפיה לאמור: "לא רוצה, לא אצא"… והקול קולו של חנן. אין ברירה, קוראים לרב העיירה הגדול בתורה, ר' עזיראל, שיבוא ויציל. הרב מתגייס וכמו רופא טוב הוא קורא גם לזוג עמיתים יועצים רבנים שותפים שיסייעו בידו להוציא את הדיבוק העקשן הזה. כי חנן בקולו מגרונה של לאה אהובתו חוזר שוב ושוב על סרובו לצאת!! המאבק עז וממושך, הדיבוק מתעקש לא לצאת כאילו חיי לאה תלויים בו, אבל אז מגייס נגדו הרב את הכוחות התחתונים, אח"כ את הבינוניים, ולבסוף גם את העליונים, ורק אז, רק אז נחלש אט אט הדיבוק, ובקול ענות חולשה הוא מודיע כי כוחותיו אזלו, והוא ניכנע ומודיע שיצא ולא יחזור. אבל השמחה קצרה, כי זהו גם האות לצאת נישמתה של לאה המתאחדת עם אהובה בשמיים. סוף.
אין ספק שהוצאת הדיבוק בכוח מבחוץ לא ריפאה את לאה. אמנם הסימפטום העיקרי של המחלה נעלם, בהשקעה של כוח ותחבולות, אבל ריפוי? לא. התוצאה היתה מוות מיידי. הניתוח הצליח, אולי, אבל החולה מתה. האם נאמר שהרבנים עשו ככל יכולתם אבל אכזריות המחלה הקשה הכריעה? לא אנחנו. להיפך. אנחנו ננסה לראות את הסיפור כולו מהזווית האחרת, ההפוכה, ההומאופתית.
המפגש עם החוויה – סוד הקיום האנושי
איך מתמודד אדם עם חוויה, ובעיקר עם חוויה קשה מהכיל – היא שאלת יסוד בפילוסופיה של מחלה ובריאות.. זהו גם המבחן במקרה של גיבורינו.
אצל חנן החוויה מתרחשת אשר הוא עוסק במה שנקרא "חומר מסוכן": באהבתו הוא תר אחרי כל מה שיכול אולי לשנות את גורלו. הוא נמשך לעיסוק בקבלה, כי בניגוד לגמרה שהיא "קרה ויבשה ללא רקיע שמיים. השמש לא תזרח שם", הרי הקבלה… "עולמי עולמות אשר אין חקר להם… ואת נשמתך תישא למרומי אין סוף, דרך הכיל החכמה הנעלמה, עד בואך אל ה"פרדס" פנימה להציץ מאחורי הפרגוד…" (שם, עמ 17). כשחברו ה נ ך מזכיר לו את גורלם של 3 מתוך 4 שניכנסו לפרדס עונה לו חנן שאולי "ניכשלו בדרכם לפי שניכנסו כדי להציץ בלבד, ולא על מנת לתקן. … והרי לא להילחם עם החטא אנחנו צריכים אלא לתקן אותו, כמו שצורפים זהב מסיגים ופסולת, כן יש לצרף את החטא מטומאתו, כדי שלא יישאר בו אלא ניצוץ הקדושה בלבד" ( שם עמ 18).
…אז "כל הטומאה מתמרקת ונהפכת מיד לקדושה עליונה, ל"שיר השירים"… (שם עמ 19).
חנן רוצה לזקק ולנקות את המציאות מסיגיה, ולהביא לאיחוד עם אהובתו במציאות. הוא פונה להיפגש עם כוחות שביכולתם אולי לשנות גורלות, גם אם הם כוחות השחור. אבל הפגישה איתם היא מבחן קשה מדי לכוחו, וברגע בו נודע לו שלאה תינתן לאחר קורס בו ניצוץ החיים. מוות כזה, של חוויה הקשה מדי להכיל, אנחנו זוכרים משני בניו של אהרון הכהן הגדול, אשר ב"קירבתם לפני ה' וימותו" (ויקרא טז, 1 ). גם הם ניגשו לנגוע בדרך לא נכונה במה שאסור למי שלא מורשה, מי שלא מסוגל להכיל. בצומת הדרכים שבה ניצב חנן הוא בוחר לגשת ראש בראש אל החוויה, מתעקש לשנות מה שאי אפשר לשנות – ומת. האם יש דרך אחרת להתמודד? האם אפשר היה אחרת?
לאה מתמודדת אחרת. היא אמנם איננה מודעת למה שקורה לה – בוודאי פחות מחנן – היא רק אומרת: "כשעוזבים כלה ביום חופתה לבדה – רוחות באות ונשאות אותה למרחקים" (שם עמ. 34). אבל חוסר המודעות הזה אולי דווקא הוא המאפשר לה ללכת בדרך אחרת מדרכו של חנן , דרך ביניים שהיא בריאה יותר: מול החוויה של אבדן חנן אהובה, חוויה שהיא לא פחות נוראה מאכזבתו של חנן, היא איננה מתרסקת, מתנתקת או מתה, אלא ש ו ר ד ת , לפחות בינתיים . במה שונה דרכה מדרכו, מהי דרך ההתמודדות שלה עם החוויה. מה מאפשר לה לשרוד?
לא להתמודד, בינתיים
אין ספק שחוויית האובדן ששני האוהבים חווים היא קשה מהכיל. אפשר לומר ששם, "בפנים" נוצר לחץ גדול, וללאה, ממש כמו לחנן זו חויה שהיא לא יכולה להטמיעה כפי שהיא, ולעבור הלאה.
משהו בתוכה, שאפשר לקרוא לו "כח החיים", מנסה למצוא מוצא בדרך אחרת: במקום להתמודד ראש בראש עם הכאב הזה היא מעדיפה לשחרר לחץ ה ח ו צ ה . זאת היא עושה – שלא במודע כמובן – בדרך יצירת ה מ ח ל ה , יצירת הדיבוק. ברגע שמצאה ביטוי חיצוני למצוקה הפנימית – רווח מעט לאה. על ידי שיחרור הלחץ נוצר מצב בו אלה חולה, אמנם, בחוץ אבלך נישארת מסוגלת להכיל את החוויה – בפנים. מתהווה כאן א י ז ו ן ב י נ י י ם על ידי המחלה. זה רחוק כמובן מהרמוניה שלמה, מבריאות, אבל ב י נ תי י ם זה הטוב ביותר האפשרי. בכל פעם שהלחץ עליה גובר מדבר הדיבוק מתוכה ומביע את דעתו/תה על כל הענין בנחרצות של ממש, ואז עוזבים אותה. משוגעת? כן, אבל חיה. היא שורדת, היא ממשיכה איך שהוא לחיות. בינתיים. עד שירווח, עד שתוכל להבריא.
ה מ ח ל ה (במקרה זה מחלה נפשית, אבל הדבר תופס לגבי כל מחלה) – מאפשרת לה לשרוד תוך יצירה של מצב שהוא סוג של "בריאות על תנאי", בריאות בתשלום: היא בריאה – יחסית לחנן – בפנים, בתנאי שהיא חולה – מאד – בחוץ. כל עוד מאפשרים לה לבטא את כאבה דרך קולו של חנן – היא כאן, היא נמצאת, ויתרה מזו – היא יכולה אפילו להבריא, אם תקבל את הטיפול הנכון.
השאלה היא כמובן מי יטפל בה ? הרב? הרופא? ההומאופאת?
תרגיל במחשבה
הבה נדמה – לשם התרגיל בלבד, כמובן – שאנחנו ב מאה ה 20, וששני הוריה המודאגים של לאה מביאים את הבת החולה לא אל הרבי אלא אל הרופא. הקולות האלו היוצאים מפי לאה מדאיגים אותם מאד, ומישהו אמר שכדאי גם בדיקת רופא אף אוזן וגרון, אולי יראה מה ניתקע שם בין מיתרי הקול…. אולי.
והנה אני, רופא א.א.ג. ביום מרפאה שיגרתי, זה עתה סיימתי לשטוף אוזניים של מישהו, ואני חושב כמה טוב להקל כל כך בפשטות על אנשים, והנה דפיקה בדלת: הם ניכנסים, יושבים במרפאתי, מולי.
שני ההורים מודאגים מאד, אין ספק, האב פוכר אצבעותיו, האם מוחה דמעה.. לאה יושבת ועיניה נעוצות אי שם.. מחשבותיה משוטטות,היא לא כאן. הם לא יודעים איך להתחיל, אבל אט אט, הם מספרים הכל. "דוקטור, תבדוק, אולי אפשר פשוט להציא את זה משם?…" אני בודק את הנערה: הפלא ופלא. מיתרי קול תקינים מאלו מזמן כבר לא ראיתי. גם שאר בדיקת אאג תקינה. "תיראו", אני פונה אליהם, "הכל תקין, אין בעיה במיתרי הקול."
אז מה נעשה? הם אובדי עיצות.
כרופא א.א.ג. יכולתי הרגע זה לומר להם: רבותי, אני מצטער אבל אין לזה שום קשר עם א.א.ג. אולי זו בעיה פסיכיאטרית, אולי הכאב הוציא אותה מדעתה, מי יודע… לכו לדרככם. ואולי אפילו: חכו רגע – הנה אני נותן לכם מכתב הפניה לפסיכיאטר. והם היו הולכים באנחה כבדה, גוררים איתם את ביתם העצובה, המרחפת בעולם אחר, אולי רואים פסיכיאטר, אולי לא…
אבל היום אני פועל אחרת, כרופא במובן רחב יותר. יש לי דרך שונה. לכן אני מצביע על הציור שאצלי על הקיר ומסביר להם כך:
איך נוצרת מחלה?
הנה, אני אומר, ומצביע על קו הקשת הגדולה בציור שעל הקיר (ציור 1): אם זה מהלך החיים מלידה עד הזיקנה, בריאות זה ללכת על קו האמצע בצורת ספיראלה עולה, באיזו שהיא הרמוניה בין הקטבים, בין הקיצונויות שבחיים: האדם חווה חוויה, מעכל אותה , מפנים – והולך הלאה. אבל אם בחיים באות חוויות שקצת יותר קשה לעכל, כמו ילד בימים הראשונים בגן, או שנולדה לו אחות קטנה, , או אדם שמת לו מישהו קרוב או שפוטר ממשרתו – הוא ילך במעקה גדולה בספיראלה הפנימית (ציור 1) כשהוא חש מועקה גוברת.
בנקודה זו של פגישה עם חוויה קשה מנשוא, יכול אדם ללכת באחד מתוך שלושה כיוונים:
- לנסות להמשיך ולהתמודד בכוח עם מה שעל פניו נראה קשה מדי לעיכול, ואז להתרסק או להסתגר פ נ י מ ה עד כדי התנתקות מהמציאות, קיר פ ס י כ ו ז ה, סוג של מוות רוחני .
- לחלופין עלול הוא לנסות להיפטר מהעומס הנורא הזה על ידי השלכתו ה ח ו צ ה , על (אל) מישהו אחר: לאמור מ ל ח מ ה – סיכוי של ממש למוות גופני ו/או רוחני.
- בין שתי האפשרויות הקיצוניות, המטורפות האלו יכול האדם – בתנאי שהוא ב ר י א מספיק לכך – לבחור באופציה של "ה ס ד ר ה מ ח לה ": בו הוא מקבל רשות ש ל א להתמודד ב י נ תי י ם עם המטען הריגשי הקשה מדי, , כשהוא מכפר, מגפר, מבודד את הכאב הזה בקופסה, במעין תיבת פנדורה כזו, אבל יש ת נ א י – שבו זמנית ישלח החוצה, אל פני הגוף, חלק מלחץ הקיטור הזה בצורת כ א ב גופני או מ ח ל ה , או התנהגות נ א ו ר וט י ת (עישון, אכילת ייתר וכו'). הוא הולך אז בספיראלה החיצונית (ציור 1).
היתרון במצב המחלה הוא שב"איזון על תנאי" הזה שנוצר כאן האדם נמצא עדיין ב ת ה לי ך, ב מ ה ל ך: אמנם מ ה ל ך שהפך ל מ ח ל ך, אבל אם יחליף את הח' החוטאת ב ה' הברוכה, יחזור בע"ה לבריאות שלמה… שכן כל עוד יש מהלך ישנה אפשרות של ריפוי, מה שאין כן בשתי האפשרויות הקודמות. הגשמת הכאב בחוץ מאפשרת לשמור על איזון ביניים ב י נ ת י י ם , כאשר בין הכאב ה ג ל ו י לזה ה ח ב ו י בחוויה הוא עדיין על קו האמצע (ספיראלה גדולה, ציור 1), הוא מתפקד, הוא שורד, הוא חי. אמנם זהו איזון על תנאי, זו בריאות בתשלום. ובכל זאת זהו מקום טוב יחסית, בתהליך שיש בו אפשרות של ריפוי, בניגוד לשתי האופציות הקיצוניות. רק אדם עם מספיק אנרגיה יכול להפוך רגש – עצב וכו' – למשהו גשמי כמו מחלה גופנית: רק אדם ב ר י א יכול ל ח ל ו ת …
משל למה דומה הדבר? למי שעומד על גג משופע (ציור 2) ומחזיק ידיים שלא ליפול. אני אומר לו "בוא רד, מה פתאום עלית על הגג?" והוא אומר לי "לא, דווקא טוב לי כאן, יש נוף, רואים את החרמון.. וחוץ מזה למטה יש מפלצת. אני לא יורד".
"מפלצת?" אני אומר, "מפלצת? הא לך חרב קסמים לך תוריד את הראש למפלצת." והוא הולך ומוריד! אבל מה עושה מפלצת כשמורידים לה את הראש, אני שואל. האבא חושב רגע ואומר: מצמיחה ראש חדש? נכון! אני אומר. וזה בדיוק מה שאנחנו הרופאים עושים לפעמים כשאנו נותנים אנטיביוטיקה או סטרואידים או אפילו ניתוח: באותו רגע באמת מפסיקים את הסימפטום, את מה שהתבטא החוצה, אבל בעצם לא מרפאים את הכאב האמיתי, הפנימי, הריגשי… ועד שלא נרפא בפנים זה לא יתרפא ממש, והמחלה תפרוץ שוב ושוב.
ההורים קצת המומים… אז איך לרפא אותה, הם שואלים. החתונה בעוד שבוע..
אני מסביר להם על התהליך הארוך של טיפול הומאופתי.. על חיזוק מבפנים לא דרך דרך מה שתוקף בכוח את מערכות ההגנה של החולה דרך חיזוק בתרופה תגביר את כוחה של לאנ לעכל את מה שקרה. עליה ועליכם הוריה לכבד את המחלה, לקבל את הדיבוק, הקול הזה שהיא מוציאה כדבר חיובי, טוב, המעיד על יכולתה להתמודד עם הדברים בדרך היחידה המונעת את התפרקותה , שמונעת את מותה. אני מספר להם את סיפור הדיבוק של אנ-סקי כדי הלראות מהי דרך שלא מביאה לריפוי… אט אט הם קולטים, מבינים, משלימים. החתונה תידחה. הנערה צריכה ריפוי. חיבוק גדול של שלושתם ובכי עצוב עצוב… יש סיכוי. האפיאנד HAPPY END
דיון
במקרה זה בו הדיבוק ניכנס בלאה, יש למחלה איכות של יצירה ממש: זהו קולו של אהובה חנן המדבר מפיה. כדי להתמודד עם הכאב שהיא חשה, וכנראה מתוך הצורך ליצור תחליף כלשהו לאהובה המת, יוצרת לאה את דמותו הקולית. לקול איכות "מחלתית " מיוחדת – יש כאן ה ג ש מ ה חלקית של הכאב. אין כאן גידול או פריחה או כאב פיזי באיבר כלשהו, אלא במקרה זה האנרגיה של הכאב הפכה לאנרגיה של קול… כך הוא כמעט נוכח, חנן, בבחינת "ישראל רואים את הקולות".
במקרא יש לקול הבא מאוב (שמואל א, כח 5) איכות קדושה כמעט, או לפחות כזו הקשורה בכאב האמיתי החבוי בנפש. כך גם אתונו של בלעם אומרת את האמת כש – "ויפתח ה' את פי האתון"..(במדבר כב 28) ובלעם עצמו מודע לקול היוצא מפיו – "את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר. (במדבר כג 12) .
לאה מתעקשת מאד להישאר היא עצמה, לשמור על העצמי במחיר של מחלה.
ר' עזריאל עושה הכל כדי "לרפא" אותה מהמחלה, להוריד בכוח את ראשה של המפלצת, להוציא את הדיבוק ה"רע". הוא מצליח, אבל, אבוי, המחלה היתה כל מה שהיה לה, למסכנה זו, וכאשר גם את כבשת הרש הזו לקח הרבי, מה נותר לה? מתה לה. וכך ניפטרה מסיבלה ועוד זכתה להתאחד עם אהובה…
מה יכול היה להיות ריפוי אמיתי של לאה וגם של חנן? האם יתכן בכלל ריפוי למצב נורא כל כך? האם אפשר הייה למנוע את הטרגדיה הזו?
לכאורה אפשר גם אפשר היה. לא בכוח מבחוץ, אמנם, אבל באהבה מבפנים. אם היה בא מי ומחזק את רוחה של לאה, את רוחו של חנן. זה יכול היה להיות באמצעות משל אבל של אובדן, או מישהו היושב איתה ומזדהה עימה, או דרך תרופה הומאופתית המכילה את האינפורמציה של המשל ומחזקת את הרוח מבפנים.
לא במקרה אומר הבעש"ט – במשל שמביא דווקא ר עזיראל עצמו, איך פעם באה לעיירה "כת של ליצנים, מיני בריות הללו שמראים מעשי ניפלאות ברבים. מתחו חבל על פני הנהר, ואחד מהם יצא לרקד על גבי החבל. רצו בני אדם מכל פינות העיר אל הנהר לראות את הפלא, בעוונותינו הרבים. ויצא גם "בעל שם טוב" אל הנהר, ועמד בתוך הקהל, עומד ומציץ באותו ברנש שמרקד על החבל. היו הכל תמהים: "הבעל שם, יצא לראות דברים כאלו! – חברו עליו תלמידיו ושאלו אותו, מה פירוש הדבר? ענה "בעל שם" הקדוש ואמר: יצאתי להתבונן ולראות, היאך בן אדם עובר על פני תהום עמוקה. ראיתי והרהרתי: "אילו היה האדם עמל ומתיגע בתיקון נשמתו כשם שהוא עמל וטורח בגופו – על פני כמה תהומות עמוקות הייתה הנשמה עוברת דרך החבל הדק של החיים". (שם עמ. 46)
אכן – לא לטפל במה שבחוץ, בגוף או תוצריו, אלא בנשמה. כשם שהמחלה מצבטאת מבפנים החוצה כך גם הריפועי צריך להיות מן הנשמה אל הנפש ומשם אל הגוף… להוציא את הדיבוק בכוח, ר עזריאל יקר, זה טיפול מ ב ח ו ץ בגוף ולא בנשמה. והן אתה עצמך ציטטת את הבעש"ט, מדוע אתה עושה הפוך? לא רבנים ולא רופאים שכוונתם טובה אבל ליבם ערל, לא יצליחו להביא ריפוי בשיטת הזבנג וגמרנו. רק בחיזוק מבפנים, רק בהומאופתיה, רק באהבה מרפא. והנשמה שירדה מטה
הרי לתקן ירדה, כי שם מקור המחלה ורק אחרי תיקון מבפנים יכולה היא לעלות מבירא עמיקתא חזרה לאיגרא רמה…
סיכום
הטרגדיה הזו איננה אפיזודה בודדת. לרוע המזל היא כמעט הסטנדרט בעולמנו זה (מישהו שאל כבר מזמן: איך לא יורד לאבדון עולם הפוך ומזוייף כזה? בזכות הצדיקים, אומרים, בזכות 10 צדיקים…). אז מה לעשות? אולי שני דברים, בעיקר: לזכור שיש זווית אחרת לדברים, ואלו הסמויים מן העין הם, הם הם החשובים באמת, והדבר השני – לאהוב. לרעך כמוך. וזו כל התורה כולה.
רשימה ביבליוגראפית
1. ש. אנ- סקי, הדיבוק (בין שני עולמות), תירגום ח.נ. ביאליק, הוצאת אור עם 1983
מחלה זה דבר בריא 