דיון בשלושה שירים
שלושה שירים, בני אותה תקופה, שניים מהם על ידי אותו משורר ואחד מתורגם, מביאים לנו עדות לחשיבות השם, יתברך שמו.
חיים חפר כתב את שני השירים הראשונים: "הוא לא ידע את שמה" (לחן של סשה ארגוב) ו"השיריונים יצאו” (לחן יוחנן זראי). בשיר הוא לא ידע את שמה, האוהב לא חי בסוף השיר. בעוד בשני הוא לוחש את שמה לאורך כל הדרך ושורד. בשלישי הוא מצליח לחזור אליה כי 'חכות היטב' ידעה… זה לא מקרה – אני טוען – יש לזה משמעות גדולה. זהו עצם העניין. זה העניין כולו
הנה השירים
- הוא לא ידע את שמה
מילים: חיים חפר
לחן: סשה ארגוב
הלך הוא יום אחד בדרך לבאר שבע,
הרוח מן הים את השיחים ליטף,
ליד אילן זקן היא את ראשה הסבה,
וצמתה ירדה ירוד מן הכתף.
הגדוד המשיך לצעוד, ועם הגדוד הלך הוא
ואת פניו נשקו גם רוחו גם חמה.
אבל בחניה לילית אחת נוכח הוא –
נוכח הוא שכח לשאול אותה לשמה.
הוא לא ידע את שמה
אבל אותה צמה
הלכה עימו לאורך כל הדרך,
והוא ידע, יש יום
בו ייפגשו פתאום,
עם שחר של תללים או שמש ערב.
הקיץ השני החליף גוונים וצבע,
פטרול סיור חזר מלילה של סיוון
מיהר האמבולנס בדרך לבאר שבע
והיא חיכתה חיכתה לו בחלוק לבן.
והוא שאל "האם?", והיא ענתה "זוכרת"
וכה דיברו שעות איש לא ידע על מה
וכשהלך בלי שוב והיא נותרה חיוורת,
זכרה היא כי שכח לשאול אותה לשמה.
הוא לא ידע את שמה..
- השריונים יצאו
מילים: חיים חפר
לחן: יוחנן זראי
השריונים יצאו בחריקת שרשרת
וכל גופם צבוע צבע אדמה,
אל שער הבסיס לוותה אותו חיוורת
וכמו הייתה אומרת,
הנה המלחמה…
אז את גופו הוציא הוא דרך הצריח
והאבק שיחק את משחקו באור,
ולא היה להם על מה עוד להשיח,
כי אם רק להבטיח,
ילדה אני אחזור…
והיא ניצבה
כולה דוממת
ואהבה
את מבטו
והמכונה
הייתה רועמת
וזיכרונה
היה איתו.
הקרב קצר היה והתחולל לפתע
הסילונים עברו ממעל בנהימה,
וכשהטנק שלו נפגע בשתי רקטות,
הוא בתוך אש לוהטת
הוסיף ללחוש את שמה….
וכשחזר הוא בשער חרוך עם ערב,
הוא רק לחש לה ילדתי הו ילדתי,
הקרב הזה היה ודאי ניגמר אחרת,
לולא בכל הדרך
נשאתי שמך איתי…
והיא ניצבה…
הכל מתחיל כשהוא הולך, יום אחד, בדרך לבאר שבע – (לשם הוא אגב יחזור בסופו של דבר, בנסיבות עצובות). הגדוד שלו עובר שם, הוא רואה אותה, וקשר נוצר… או רוצה להיווצר. היא את ראשה הסבה וראתה אותו. הלב ניצבט, ניפתח.. אבל לא עוד. אח"כ, רק רוח גם חמה מלטפים פניו, לא היא , לא היא.. ורק בחניה לילית אחת כשהגעגועים תוכפים, נוכח הוא ששכח לשאול אותה לשמה… המראה שלה, צמתה מלווים אותו לאורך כל הדרך. הוא יודע, יבוא יום, בו ייפגשו פתאום מחדש, ואז, אז הוא ישאל אותה לשמה, כן כן… אבל כשהם נפגשים הוא כבר פצוע קשה, קשה מאד. הם מדברים שעות (איש לא יידע על מה) , ורק כשהוא הולך לבלי שוב היא ניזכרת, אויה, שוב שכח לשאול אותה לשמה. אבל עכשיו, מה התועלת… זה כבר לא חשוב. או אולי כן?
אצל שני השריונרים הסיפור הוא לחלוטין אחר. הם חברים מזמן. זהו קשר ותיק. את שמה הוא יודע מזמן, אין ספק. חיוורת היא מלווה אותו לשער הבסיס. בליבה איימה: הוא יוצא למלחמה. והוא, בהיפרדו רק מילה אחת על דל שפתיו: שמה, שהוא לוחש שוב ושוב שוב… אני אחזור, הוא מבטיח לה. היא ניצבת, כולה דוממת, כשהוא מתרחק במכונה הרועמת. אבל זיכרונה – איתו…
והנה הוא כבר בקרב, וכבר הטנק שלו ניפגע בשתי רקטות, אבל בתוך האש הלוהטת יש דבר אחד שהוא לא ושכח לעשות: הוא לא מפסיק ללחוש את שמה…
הוא חוזר. רק שערו חרוך, אבל הוא חי, חי לכל הרוחות, והוא אומר לה, הוא אומר: אני יודע שהקרב הזה יכול היה להיגמר אחרת, הרי שמעתי על ההוא שלא ידע את שמה, אבל אני, אני את שמך ידעתי, והוא שנשאתי לאורך כל הדרך הציל אותי, רק שמך.. היי ברוכה. אני אוהב אותך כל כך…
אז מה ההבדל? למה חשוב לדעת את השם. מה יש בו, בשם? הכל. ההבדל הגדול שבין יש לאין. ההבדל שבין חיים ומוות. וחיים (!) חפר ידע זאת.
2. הציר הרוחני גשמי, עליו מתנהל הכל.
הציר הרוחני –גשמי הוא ה AXIS MUNDI . בפירוש. הרי העולם נברא באמרות. כשאלוהים אמר בפעם הראשונה מילה כמו 'אבן', והיא הייתה כולה רוח, כולה שם בלבד, רק הרעיון של אבן, רק המילה: אבן. והנה המילה – יחד עם עוד המון מילים, השתלשלה מטה מטה לאורך הציר הזה אל העולם הגשמי, הולכת ומתגשמת כמו גשם היורד לו לאיטו, בעיתו. אט אט הולך ומתגבש בה , הולך ומתגשם בה שמה לכלל אבן של ממש. על הציר היא נעה ומתגשמת לה , יורדת מטה מטה, עד ששם, למטה לגמרי, על הקרקע היא כבר אבן של ממש. אבל כמו סמל היין והיאנג, בלב האבן שלה יש מזער רוח, ניגודו המשלים של החומר. זהו שמה: אבן. בין המולוקולות שלה הוא מפוזר, שדה חשמלי שכמותו, מפוזר: הרעיון, המילה אבן. ממש כמו שכבר במילה אבן ישנו גרגר גשמי, עדיין לא מולקולארי, אבל כבר גשמי לגמרי… בין שני הניגודים הללו, בהרמוניה הנוצרת בחלל הפנוי שביניהם, שרוייה וקיימת האבן במהותה השלמה, המושלמת. לא רק רעיון – אבל גם לא רק גשמית. גם וגם. זו האבן השלמה.
בברוא אלוהים אתה עולם, מספר ספר בראשית, הוא ברא את האור. יהי אור, אמר, ויהי אור! (חושך היה שם טוב טוב עוד קודם לכן, שם על פני תהום). אלוהים בודק אז את האור שברא, כמו ביקורת איכות במפעל היצור, ורואה שאכן טוב יצר. רק אז הוא יוצר הבדלה בין האור לבין החושך, כדי לבסס את המצב ההרמוני של ניגודים משלימים. ורק אז, רק אז קורא אלוהים לאור "יום", ולחושך קרא "לילה". בשביל מה לו? הרי כבר היה לו זוג טוב, אור וחושך, למה לקרוא בשמות? כי רק בקרוא אלוהים לאור 'יום', הוא נותן לו תוקף של ממש. בכך הוא מייצר באחת את ההרמוניה ההכרחית בין גשמי לרוחני: בקוטב אחד כל החומר כולו, אור, היינו כל מה שיוצר אור באופן מולקולארי, גשמי. ובקוטב הנגדי – ומשלים אותו בכוח מנוגד והפוך בכיוונו – השם שלו, 'יום'.
בלי לקורא לדבר בשמו, אין הדבר קיים באופן שלם. למשל, שולחן. מה הסמל של שולחן בעברית? שולחן, המילה שולחן. כי כשאת אומרת לו: תשים בבקשה, את הצלחות על ה.. ה… נו, ואת צריכה להרים שולחן כבד עשוי עץ, ולהראות לו. חבל! במקום זאת אמרי : "שולחן" וזהו. הוא יבין מיד. רק אז שולחן קיים בשבילכם. כך גם עם יום ולילה.
אבל בקריאת השמות יום ולילה ,יוצר האל את המצע ההכרחי לתהליך העולמי כולו – הוא יוצר את הזמן. כי אם זה יום, אז אחרי כמה שעות יבוא הלילה.. ועוד יום ועוד לילה.. יום חדש. התהליך העולמי הותנע, ובמרכזו – התהליך האנושי
3. האהבה השלמה וזו שעדיין לא = סימני דרך בתהליך האנושי
בואו נחזור עכשיו לשני הזוגות שלנו.
בשניהם האהבה פורחת, אין ספק, אבל קצת אחרת. בראשון הוא איננו יודע את שמה של אהובתו, וזוהי אולי רק תחילתו של קשר. מבט, משהו ניצת… אבל עוד לא התבסס ממש. הכרות בלבד. ובכל זאת יש כאן משהו מיוחד, סוביקטיבי: הוא שכח לשאול אותה לשמה. במובן של בריאת אהבה הוא לא העז לשים חותמת של קבע, לא העז ללכת קדימה עד להשלמת דמותה בעיניו. לא הלך להתחייבות נפשית שלמה… כשהוא בסכנה קשה לו לקבל את עזרת השם… השם חסר. אהבתה איננה יכולה להגן עליו עד הסוף כי היא לא שלמה ב ע י נ י ו. לא שלמה מחוייבותו ללכת בדרך האהבה.
ואילו בזוג השני, זה של השריונרים, שם האהבה כבר ותיקה ומבוססת, ללא ספק עמוקה יותר: בין שניהם מהדהד שדה שלם של אהבת אמת, אשר מגן עליו כקמע, והוא מהדהד הרמוניה לסביבתו כמו זו שייצר חוני המעגל בשעתו. משמעותה של הרמוניה כזו היא שאהבתם תימשך: המוות מיותר כרגע, ואפילו חמש רקטות לא יפגעו בו, כל עוד שמה על דל שפתיו…
כן, כשהיא יודעת לחכות באהבת אמת, היא כמעט יוצרת את חזרתו… הנה כאן:
|
|||
|
|
|||
|
איך ניצלתי… זאת נדע רק אני ואת. המשהו הזה שנוצר בינינו, אהבתנו היא, קשר הנשמות הזה, שילוב הנשמות הזה, או.. מה? זאת לא אדע. אבל ברור לי שבחכותה היא כמו מטילה חכה אל ים המוות, ודגה אותו משם, כך היא בוראת אותו מחדש ומגשימה מהותו, באהבתה. נס הוא, בוודאי. 'הם' לא יבינו זאת. הם האחוזים בחומר בלבד, סומכים רק על מה שמוכח מדעית,רק מה ש EVIDENCE BASED, רופאים, ושכמותם. הם חרדים מלהבין את זה. חרדים. רופאים הם החרדים של המדע… היא לא שוכחת אותו -זיכרונה מכיל אותו כזיכרון פשוט, כחוויה של אהבה. לא משהו שהיא מדחיקה כי כואב מדי –לא, היא אינה שותה את היין המר של אבל והשלמה עם אובדנו: לא – הוא חי בזיכרונה כמו היה זה אתמול. בקבלת העובדה שהוא לא פה, כרגע, אבל כל הזמן באהבה גדולה, כי בליבה הוא חי לעד. ואז… כך היא מצילה אותו: את מה שהוא צילו של דבר, זיכרון בלבד, היא מצליחה להניע לאורך הציר הנצחי , האחד, הגשמי – רוחני, חזרה מן הרוחני בלבד – אל הגשמי: מן הזיכרון – אל החיים עצמם. הנה, הוא חוזר. הן שם היו גם אורפאוס עם אירידיקה שלו, ולא צלח לו כי הביט אחור, אל עבר הזיכרון, ובכך הפך באחת את תנועת המהות חזרה אל הערטילאי בלבד.. בעוד שכאן… ברוחו של המשורר הנס אכן מתרחש. 'נס' שייך למשפחת סנה, סיני, מתן תורה. כולם נעים על אותו ציר מבורך: הסנה הבוער באש ואיננו אוכל, הוא המחשתו של אמצע הציר, של קיום הציר הזה: זו הבשורה למשה: נס יציאת מצריים הוא אפשרי! הנה מה הוא נס , משה: זהו מתן כח אלוהי לאדם לעשות את הדרך לאורך הציר הזה, לטובה. בדרך כלל מגשמי לרוחני = עיכול חוויות במגע בין רוחני לגשמי, בדרך החיים. אבל גם הפוך, כמו כאן, מרוחני לגשמי – הכל על פי הצורך שבתהליך האנושי-אלוהי – אנושי. |
|||
מחלה זה דבר בריא 