Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for ספטמבר, 2008

תפילה אדם מתפלל כשהוא חפץ מאד מאד. משהו בו כמהה כל כך שיקרו  דברים בדרך הנכונה.. הוא מתעצם פנימה ומביע בתפילה בקשה לעזרת האל. כי קשה הדרך, כי רבים הפחדים, כי הולך הוא בגיא צלמוות וכי ירא הוא רע..

המילה תפילה קצת מוזרה. אם הסוד הוא אכן במילים, מה הוא  הסוד כאן?  אומרים שהשורש הוא פלל. זה מביא מחשבה של התפלה, דילול, יציאה מהריכוז החומרי… אולי כאן הסוד.

כי איפה בדרך החיים עלינו לנוע מהחומרי אל הרוחני? כל הזמן. כלומר לא לנוע אל הרוחני אלא למצוא את ההרמוניה ביניהם.

דרך כלל אנחנו נוטים אל החומרי, הבטוח, הקונקרטי, זה שאפשר להחזיק ביד. מחוללים את המחול החוזר חלילה הידוע עד לזרא, אבל זה  הבטוח, שחס וחלילה לא ישתנה…יש ביטחון אמנם, אבל אין התפתחות כי כלום לא קורה, והרי בעומק ליבי אני רוצה   ש כ ל ו ם   כן יקרה… שמשהו ישתנה, ייתקן.

גם המילה 'כלום' מגלה סוד גדול: כלום – כמו לום, הוא הלומא הארמי, הגלעין, החרצין,  חרצן הזית. אז כלום הוא כזיית = קצת קצת. מהו אם כן אותו קצת קצת של החומר, הכי קצת קצת , הניגוד הקוטבי של החומר? הווה אומר המטאפורה,  ה ס מ ל   של החומר: עדיין זה זה  – אבל בלי אף מולקולה. הסמל של הדבר הוא הכלום שלו.

בתהליך התיקון יש לו חשיבות מרכזית כי רק בעזרת השם, בדרך נס, תוך קבלת אנרגיה רוחנית מבחוץ, אצליח אולי לעכל את אותה חוויה ישנה שגרמה לי להתנהל כל חיי בחוזר חלילה כזה שאיננו משתנה, ברוך השם.. רק בעזרת נס, רק בעזרת השם אצליח להניע את החוויה הגשמית-מדי-עדיין-כי-לא-עוכלה-כולה   – להניעה לכיוון הרוחני סימלי, לסיים עיכולה, להסמיל אותה.

בתפילה  אני משווע לעזרת האל בתהליך "הדילול" של אותה החוויה – היא עדיין גשמית מדי. בעזרתו, חתברך, אוכל לגייס כוחות נפש ולתקן תקנה חדשה, דרך תהליך ההסמלה של החוויה, לאפשר סוף סוף תיקון.

תהליך ההסמלה הוא המנגנון החשוב ביותר לעזור בתיקון שעושה האדם, כפי שלמדנו בסיפור העקידה, שבו ניסה האל  את אברהם – הניף הרים ושם אותו במקום גבוה כדי שנראה, כדי שנישא עיניים ונלמד איך עושים הסמלה  מושלמת… האל מנסה את אברהם ניסוי משולש: גם מניף מרים אותו אל על כדי שנראה ונלמד; גם נותן לו כוח לעשות את המעשה בדרך הנס של עיכול החוויות; וגם מעמיד אותו בניסיון, כי על אף שהכל צפוי, תמיד תמיד נתונה הרשות ללכת בדרך ה' או לבחור בעבודת אלילים….

בתפילה, על כן, מרכז האדם את כל כוחותיו הרוחניים כדי לבקש את עזרת האל ללכת בדרך עיכול החוויה הבסיסית המחכה לו פנימה, שיעזור להעביר  אותה מגשמית  – ליותר רוחנית, סמלית: לעשותה SMALL ENOUGH  , שאפשר יהיה להכילה  במיכל הנפש,  ובא שלום על  ישראל.

ומעניין לעניין באותו עניין: עיכול –  מה יחסו לאיכול? יחס של קוטב מנוגד ומשלים, כמובן.  כשרואה משה את הסנה, והסנה איננו אוכל, הוא מוזמן להשיל נעליו מרגליו כי אדמת קודש היא. כלומר קורה שם משהו קדוש, היינו קרוב מאד במהותו לחוק האלוהי. ומה הדבר?  אכן – עניין העיכול המפורסם, הוא ולא אחר,רק כאן בהיפוך: האל מלמד את משה שהוא, יתברך, יכול לגרום כאן למשהו שאמור להישרף, להתעכל ולהתאכל באש  – לגרום לו שלא יאוכל. הנה משהו בכיוון מניעת איכול. סוג של מציאות בעצירות… אבל אם נהפוך את המילה ס נ ה, נקבל   ה' נ  ס, כלומר עיכול  יקרה גם יקרה אם ירצה השם, כלומר כשהאדם יתפלל בכוונה מספיק עמוקה להביא לנס..

במעמד הסנה מכיר האל למשה את הציר עליו נעים הדברים. התפילה היא דרכו של האדם להתקרב קרוב ככל האפשר לנס התיקון האלוהי.  אמן

Read Full Post »

כי תצא למלחמה על אויבך =  הנה צרור כללים איך לאפשר לאשה שאתה לוקח לך מתוך השבייה – הוא מאגר השבויים  –  אתה בוחר לך מישהי שאמורה להיות אשתך ממש, עזר כנגדך – אנא, למען בריאותך שלך, למען הזוגיות הטובה, למען השם  – אפשר לה לעבור את תהליך האבל שהוא לא רק על מתיה שלה, אלא גם על ההנתקות מעמה, מתרבותה, ממנהגיה שלה. היה בן אדם

אבל האויב בשבי הוא גם מטפורה לתהליך שלנו, המפורסם: האין אותו אויב שבוי מייצג גם את החוויה ההיא, העתיקה מהילדות, אותה לקחנו בשבי ומאז שומרים עליה ב 7 עיניים שרק לא תפרוץ לחופשי אל פני התודעה  שלנו ותעשה בנו שמות… כי כה קשה היא  ומכאיבה פנימה, , ולקיחתה בשבי מאפשרת לנו את  הסדר המחלה:  להחזיק אותה בינתיים  רחוקה מעימות, ממלחמה בתוך נפשנו, כך מנוטרלת, בתנאי שנשקיע אנרגיה של ממש בשומרים והגנות שלא תברח לנו לתודעה…

אבל הרי לא לעולם חסד – יום יבוא ונרצה לשחררה, כדי לחסוך באנרגיה בחיינו, כדי לעשות תיקון. לא במקרה אני לוקח לי אותה לאשה – הדבר הכי אינטימי שאדם יכול לעשות – כדי שתבוא קרוב קרוב אלי לעשות שלום בינינו… הוא הוא תיקון החוויה.. ואם יש בה גרעין מסוכן של מוות  – יש בה גם יופי של לידה מחדש, יש בה פריון של הליכה קדימה בספיראלה של החיים, היא עוזרת לוותר על החוזר חלילה . אל תוך ביתך נפשך אתה מביא  אותה, את יפת התואר, כדי שתהיה שלך. אבל כדי להזדווג איתה ממש חייבת היא לעבור תהליך של אבל  חודש ימים.. הוא הוא האבל שלך על שהיה ופתיחה לדרך חדשה

כי תהיין  לאיש שתי נשים… תמיד יש לו 2, לא?  בתחילה הוא מתאהב, והיא יפהפיה שאין כמוה. אחכ הוא מתחתן והיא ממש יפה. אחכ הוא חי איתה והנה הנה היא מביאה את ניגודיה כעזר נגדך, כי כך היא בעצמה, ולפתע יופיה שאיננו מוטל בספק מוצא עצמו מוטל בתוך ספק גדול גדול.. עד שממש שנואה היא, כי היא מכריחה אותך לעשות את המפחיד מכל  – ואתה אותה – – לעושת דרך של תיקון.

כאשר נולד בן, שהוא גם בכור וגם בן האשה העדיין שנואה – אנא, תן לו מאונך פי 2 ..   "כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה".. לא במקרה הבכור הוא בנה של האשה השנואה דווקא. היא שנואה כי עדיין לא עשו תהליך שלש תיקון והשלמה. וגם הבכור שנוא מאותה סיבה. ההורים משליכים את כל ציפיותיהם, עושים את השגיאות הגדולות ביותר בחינוך איתו. לא לחינם היו מקריבים את הבכורים בזמנו – למה להסתבך עם שייגץ שכזה…  או לפחות מעבירים אותם מהר לשרת בבית המקדש, רק להרחיק מהבית: פחות מלחמות הייתה האנושות עוברת, לו היו מאמצים את הצעתי המפורסמת , היינו – שכל זוג העומד להביא בן בכור ייקבל על חשבון המדינה אשה זקנה חכמה  שתלווה אותם בחודשי ההריון האחרונים ובשנתיים הראשונות לחייו. אז יעשו ההורים רק שגיאות רגילות ולא כאלו נוראיות , מהסוג ששוקע עמוק בנפש הילד ואחכ מביא אותו להשליך את הכאב הזה על האחרים בבחינת מלחמה, ודי לזכור את קיין עם הבליו.

וכאילו להדגיש את העניין הזה מביאה הפרשה את סיפור בן סורר ומורה..

אני לא מבין: איננו שומע בקול אביו ובקול אימו… הוא אולי סורר, אבל הוא הרי המורה של אביו ושל אימו!  אז מי לא שומע בקול מי?  מי הביא אותו לעולם, מי חינך אותו, לכל הרוחות?  אם הוא סורר, הרי הוא מביא כאן שעור גדול להוריו שיבינו את שגיאותיהם!! אם מישהו צריך להיסקל אלו הם ולא הוא!!! הדרך היחידה שאני יכול להבין ולקבל תקנה כזו היא מהבחינה התרבותית – כאילו להזהיר את הקהילה שבן שלא יחונך – כולל חינוך מחדש של ההורים – יהיה בצרות צרורות. אבל הסיום שוב נורא ה בעיני  -ובערת הרע מקרבך… מה זה? לבער להבעיר להשמיד??? להכחיד את הרע?? השתגעתם, חברים? רע לא מכחידים אלא מתחזקים ומסמילים. אחרת הוא פורץ מחדש.. איש בער לא ידע, (רק) כסיל אל יבין אל זאת…

Read Full Post »


ברכה מול קללה. שני ניגודים. ביניהם אני מציע לכם לשחק, אומר האל, לבחור, לחיות. וכדי להמחיש – הנה שני ההרים, אחד, גריזים, של ברכה שפע ירק וטבע פורח, והאחר לעומתו הר עיבל – קרח וצחיח. לכם הבחירה. בין מה למה כאן הבחירה? האם אני הוא המחליט אם תיפול עלי קללה או ברכה. כן וכן וכן ובכן. בואו ניגש למילים כי הסוד, כרגיל, במילה הוא המילה ברכה, מיד אפשר לראות בה את השורש ברך, האזור בגוף בו מתבצעת ההליכה. כל מה שיניע את הברך יאפשר הליכה. והרי לנו יש הלכה, והרי לנו שי דרך ללכת בה, אליו, יתברך… אבל כדי ללכת בדרך צריך עידוד, תמיכה כוח מסייע… ברכה. מהו אותו כח נוסף שנותנת הברכה כדי ללכת ולמה הוא נחוץ כל כך ?? על כך ברצוני לדבר היום.

קללה היא מצב דמוי כישוף או מתכוון לכישוף. זוכרים את המכשפה הרעה שלא הוזמנה (כי היא רעה) ועל כן כעסה ומיד נהייתה ממש רעה ובאה ובסתר קיללה את התינקות הרכה התמימה וגזרה עליה שיום אחד היא תידקר באצבעה ותירדם… אכן הכל כאן. כנערה צעירה היתה היא ממש נהדרת, אבל יום אחד כשהגיעה לפירקה ורצתה להתאהב, כשהיתה כבר מוכנה לחיים משותפים לפתע, ביש מזל שכזה… נירדמה לה יחדיו. אותו כישוף הופעל והירדים אותה ומנע ממנה אושר אמיתי.

אגדות דומות מתרחשות גם אצלנו, בארץ הקטנה הזו, לא ייאמן. כך תנוקי בלינה משותפת בקיבוץ. אמא לא באה. לילה ועוד לילה, ועוד לילה.. הוא עומד למות, תינוקי, אין ספק. לפחות רוחנית. תינוקי לא יכול לשאת חוויה שכזו לאורך זמן. הוא לא מת. אלוהים הטוב שולח לו במתנה הסדר הצלה, הסדר מחלה, כישוף. מעין חוזה הוא חותם, חוזה הצלה שאומר – בסדר, לא תמות. בינתיים. אבל אני מבקש שני דברים בתמורה:

א – לטף עצמך בלילה לפני כל שינה וכך תביא לעצמך תענוג חום ואהבה תחליפית, בינתיים ..רק אחריו תוכל להירדם.

ב – מצטער, אבל לעולם לא תוכל להתאהב. אתה רואה מה קורה כשאוהבים באמת, זה מסוכן – היא לא באה. אפשר למות מזה. אז אתה לא תאהב. זה הכל. אבל חוץ מזה הכל היה בסדר… וכך קורה: הוא חי, אכן, אפילו לא רע, לומד להיות ילד נחמד שכולם אוהבים – זו דרך ההתנהלות שלו, לדעת להתחבב על הכל. הוא ילד מקסים אומרים כולם. אבל בגיל 16, 18, 20, כשהוא בא לאהוב מישהי, משהו עוצר בעדו, משהו כמו מזהיר אותו היי, זה מסוכן, זוכר? הוא לא זוכר כלום, אבל האהבה לא מתרחשת. אין לו אהבת נעורים. מעין קללה רובצת עליו, זו הקללה שהמכשפה הרעה קיללה אותו, כשכוונתה, ככור, טובה הרי, להציל אותו. זה אפשר לו אתנחתא, זמן של בינתיים לשרוד. זה היה הטוב ביותר האפשרי, אז. זה היה לטובתו!!.. נכון, היום זה כאילו כבר לא נחוץ, מיותר המחיר זה. אבל המ לעשות.. איך להתיר את הכישוף? מי יעזור? רק נס, רק נס יעזור… רק נס…

כי התקנה נטועה בו עמוק עמוק, בזיכרון הראשוני. להגיע לשם כדי לשנות זה ספור… אז בינתיים הוא מתחתן, מוליד ילידם, אוהב כזה את אשתו, בטח, איך לא , אבל… אבל אהבה שלמה, בטוחה, עד הסוף, כמו שילד נותן מבטחו באימו – – זה לא. לא, עד להודעה חדשה.

יש משהו מאד מוגן במצב הזה, לפחות מוגן מכך שאמא לא תחזור, מוגן מאכזבה, אבל גם מאהבה, מוגן מכאב ומאהבה…

הוא נמצא במעגל מחול ניצחי שחוזר חלילה: בכל פעם שאהבה עשויה לקרות – היא נבלמת בהגנה העמוקה שלו. זו הגנה שהפכה לקללה. זהו מחול החוזר על עצמו במעגל משולם, וחס וחלילה של יקרה משהו שישבור את המעגל המושלם הזה, מעגל שקל קליל ללכת בו ממש נחושת קלל כמה שהוא מבריק, הנה לך ההגנה המושלמת, והבטחנו לך שלא תמות.. תודה רבה, אומר הנער, כולי מודה, נאנח האיש, אבל אני כמעט מת מרב הגנה!!! מה?. באמת? כן?. אוי… אז מה נעשה ?? שואלים כולם. והכל כל כך צפוי, כי חוזה ההגנה ותיק ורשמי ולגיטימי הוא. והוא הרי יכול לבחור להישאר בהגנה הזו. למה לא תתרגל למה שיש? אומר בו קול. המון אנשים חיים ככה… בעצם מתים ככה… רובנו כך חיים, בשיגרה. עזזוב אהבה.היא בין כה עוברת לה.. קצת שעמום, אז מה.כלום לא קורה, נכון, אבל יש ביטחון: ששום דבר רע לא יקרה…חס וחלילה. זה חיים זה? זה מוות בחיים.

לא מקרה הוא שביהדות מדגישים כל כך את החשש מטומאת המת. מנגיעה בו משהיה במחיצתו. זה חיידקים? אני לא חושב. אבל זה החשש שנידבק במתייות, באנרגיה של כלום לא קורה, בחוזר חליהל שאין בו תהליך. מה הוא התהליך שאסור לנו לאבד, שאנחנו כל כך מוזמנים לעשותו? זהו תהליך יצירת התקנה החדשה, זהו התיקון.

הברכה להתקנת תקנה חדשה.

התיקון, תיקון הנפש, על פי הזהר הקדוש, היא התקנת תקנה. וזה כל הסיפור כולו: התקנת תקנה חדשה במקום הישנה שעבר זמנה, בטל קרבנה ( היא לא עוד מקרבת אותנו אל עצמנו, למקום של הרמוניה פנימית. כעץ היא מרחיקה ).

גם אם אלך בגיא צלמוות אל אירע רע כי אתה עימדי…. מפחיד נורא לרדת שמה, לאזור הזיכרון הראשוני כדי לתקן תקנה חדשה – הרי כמעט מתנו שמה אז, מי שמתקרב עלול למות חלילה….

צריך לאגור הרבה כוח נפשי רוחני כדי להפוך קללה לברכה. להתקין תקנה חדשה, כזו שתאמר למשל – כן, קצת מסוכן להתאהב, אבל בעזרת השם ובזהירות זה כן אפשרי, לפעמים…

כדי לכתוב שם דברים מחדש צריך קודם כל לגמור תקן את החוויה הקשה העתיקה ההיא. לגמור לעכל אותה.

מישהו, משהו צריך לתת לנו כוח נוסף מבחוץ פנימה. אהבה, אמונה. לפעמצים גם תרופה הואמופתית (עיין מאמר :"הסמלה" בקרוב בבלוג שלי) ודווקא בפרשת השבוע שלנו יש רמז למשהו נוסף שיכול לעזור – ה ב ר כ ה:

ר א ה – אומר האל -ראה, אנוכי נותן לפניכם היום את הברכה ואת הקללה. . לכאורה האל הוא אובייקטיבי כאו: הכול צפוי והרשות נתונה לכם לבחור האם תלכו בדרך הברכה או הקללה. אבל המילה 'ראה' יש בה משהו… היכן היא מופיעה עוד במקרא? מקום שיש בו צורך גדול בתיקון, שהוא שעור גדול בענייני תיקון… "אלוהים יראה לו השה לעולה"…. האין זו ברכתו של האל לעודד את אברהם לעשות מה שהוא הקשה מכל, את מעשה העיכול האולטימטיבי של החוויה, את  ה ה ס מ ל ה.

אברהם מוזמן להקריב שם את בנו את יצחק, מעשה לא סביר לכל הדעות. ומצד שני אלוהים "ניסה את אברהם" – מעלה אותו כאן על נס כאומר – מזה תלמדו!! מיקום כזה מדהים מרכזי של סיפור, זה חייב להיות סיפור בעל משמעות אריטיפאלית. ואכן הניסיון הוא פה בעל משמעות כפולה ומשולשת, שכולה אחת: גם ניסיון לאמונתו של אברהם, גם העלתו לדרגת סמל לכולם, אבל גם מתן בו זמני של כוחלבצע – הוא מעניק לו את הנס. מאפשר לו לבצע נס, מטעין אותו בכוח לבצע נס! הוא הוא נס התיקון.

אומרים שאברהם, כולו נרעש לשמע ההוראה האלוהית להקריב את בנו, יודע שזוהי הוראת אמת. הוא משעה זמנית את \,לא תרצח\" ועומד לכאורה לבצע את הדבר עצמו ממש ממש. 3 ימים ו-3 לילות הו מתענה בדרכו במועקה של "אני עומד לרצוח את בני". והנה, אולי כדי להקל מעט עליו, הוא מקבל רמז תוך כדי הדרך, כשהאל לוחש לו להשיב לבנו יצחק על שאלתו של יצחק ש"אלוהים יראה לו השה עולה".

הראיה צבוא בזמן. ואכן האייל בא ברגע האחרון, כשאברהם בעזרת השם מנביע מחדש את "לא תרצח" מליבו ומחליף את הנער באייל – מעשה הסמלה מושלם. זהו קודם כל מעשה הסמלה מושלם, וכלנו ניקראים ללמוד וכך לעשות תיקון בנפש, דרך הסמלתן של חוויות גדולות, גשמיות מדי, שעם ההסמלה נעשות SMALL קטנות מספיק להכלה במיכל הנפש…

אבל מעשה התיקון של אברהם, הוא כפול ומכופל. אברהם, אבי האומה מדגים לנו לא רק איך מסמילים, אלא איך על ידי הקרבת הנער הוא מוותר על  כ ל   ה א ל י לי ם  כ ו ל ם !!!. ההנחה היא שכל נער הוא עובד אלילים מושלם, שכן מאז היותו "תמים כתינוק בן יומו" הוא עבר ילדות ונעורים עם חוויות שחלקן לפחות היו קשות מדי לעיכול ואז חתם חוזים עם כמה וכמה אלילים שאפשרו לו להמשיך בינתיים במחיר כזה או אחר, תוך יצירת תקנה…אין פלא שיצר ליבו "רע מנעוריו", הוא כבר לא טוב כמו שהיה, לא כעת הוא עובד אלילים מדופלם. הוא לובש אז מצוות ומתחיל אותו תהליך איטי וסיזיפי של ניסיון לוותר על אליל או שניים בחייו..

אבל לא כך אברהם: במעשה ההקרבה של הילד אברהם עובד האלילים שבתוכו הוא מוותר בבת אחת סימלית על כל האלילים כולם – רק אברהם יכול – והוא מתאחד סופית עם אלוהיו.

המעשה הזה, שבו משהו גשמי פיזי עובר למהות סימלית – הוא עיקר תהליך התיקון. ואברהם עושה אותון בגדול. מה שנותן לו כח היא לא רק האמונה באל, אלא גם הברכה הספציפית בה האל "רואה לו" שה לעולה. אותה ברכה חוזרת כאן במילה "ראה" והיא האנרגיה שאנחנו מוזמנים לקבל דרך הברכה כדי לעשות את דרך התיקון.

דרך היציאה הזזו ממעגל החוזר חלילה, מטפסת כלפי מעלה לספיראלה של החיים. מי שלא עולה מעלה הם בני בלי יעל (יג 14) – אלו סגורים במעגל החוזר חלילה שלהם.

ראה, אומר האל, הסתכל: כאן מותר לך תמונה כי פה הברירה הנצחית שבין ברכה לקללה. הכל צפוי כנראה לעיין, אבל אני אומר לך 'ראה' – ובכך נותן לך ברכה גדולה לדרך. בהצלחה..

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: