"הרופא איננו אלא שוליית הטבע" – גאלנוס
גם הבריאות וגם המחלה הן בעצם מצבים של איזון. השאלה היא איזה מחיר משלמים כדי לשמור על האיזון השברירי שיוצרת המחלה ואיזה תהליך ריפוי נדרש כדי לתקן את מצב המחלה ולהביא שוב לבריאות.
נפתח בסיפור. סיפור על בריכה ועל דג ועל עוד דג ועל ינשוף אחד ועל מה שקרה ביניהם.
היה היתה בריכה בלב היער, בריכה שוקטה, שלווה. ובבריכה גר דג; שומר הבריכה היה הוא. הבריכה – ממלכתו, ולא היה דג אחד שלא סר בה למשמעתו ולא יצור שלא שמע לו. הדג שלנו, אולי נקרא לו חיוני, דאג מאוד לבריכה ושמר עליה מכל משמר. בולע היה כל אצה שניסתה לצמוח מעבר למותר, ומנקה את מי הבריכה מכל לכלוך שאיים לכסות את פניה השלווים. "זוהי בריכה עדינה מאוד," נהג לומר. "צריך לשמור עליה נאווה וזכה".
והנה, יום אחד, הופרעו באחת פניה השלווים של הבריכה: ממקור מים לא ידוע, מנחל תת-קרקעי שפתחו נסתר, זחל לפתע ובא פנימה צלופח ענק. אנה ואנה התפתל הצלופח, שחה על פני המים ומי הבריכה געשו ורתחו. נראה היה שהבריכה קטנה מלהכילו. חיוני, הדג שלנו, ניסה שוב ושוב לסלק את הפולש, אך ללא הצלחה. איש בזנב רעהו נשכו, סובבו, התפתלו… ללא הועיל.
והנה, כשכמעט תש כוחו, עלה במוחו הרעיון – אולי לחלק את הטריטוריה, אולי להפריד ולמשול. הצלופח יקבל את מעמקי הבריכה לרשותו, ואילו הוא ישוט לו למעלה, ופני הבריכה יישארו שלווים…
הצלופח הסכים, והשקט שב לשרור על פני המים, אבל רק לכאורה. מתחת לפני השטח געשו המים, וחיוני חייב היה עתה להשגיח כל הזמן שצלופח יישאר במקומו האפל ולא יפריע. הוא הלך והתעייף, חיוניותו ירדה, ראשו כאב, ואף עיניו קהו: הוא נהיה חולה. לא עוד נהנה מיפי הבריכה השוקטה… "זה לא מצב בריא," נאנח "איך מרפאים?"
ואז נזכר בינשוף, החכמה שבציפורים, שהיה בא לשתות ממי הבריכה מדי יום ביומו.
יושב היה בעיניים עצומות ומקשיב לסיפור ללא מילה וחושב מחשבות עמוקות. אמנם היו טענות שהוא פשוט מנמנם, ואף יצא לו שם של עצלן ללא תקנה, והוא אפילו לא טרח להכחיש: "הבא לרפא," נהג לומר "עדיף שיהיה עצלן וטיפש; עצלן כדי שישב בשקט ולא יתערב בסיפור, וטיפש, כי רק כך יבוא אל הסיפור ללא דעה קדומה…" החיות לא כל כך הבינו את כוונתו, אבל כאמור נחשב לזקן חכם.
אחרי שהקשיב רב קשב לסיפורו של חיוני, אמר: "כששניים רבים, צריך למצוא את דרך הביניים. מצבך, אני חושש, נובע מחולשתך, חיוני. אתה פוחד מצלופח ובטוח שאם תראה לו סימן של ידידות, הוא ינצל את זה כדי להשתלט על הבריכה כולה. אבל אולי זו אשליה, אולי זה לא חייב להיות ככה. אפשר שצלופח רוצה להיות ידיד? אולי הוא מבקש רק קצת אהבה? בוא רגע, אלמדך דבר." הוא התקרב אל חיוני והגיע את מקורו בחרטומו של הדג, שזו דרכן של חיות להביע אהבה… חיוני חש את אהבתו של הזקן, את ניסיונו וחכמתו רבת השנים. התחושה היתה מרגיעה ונותנת כוח בצורה שלא הכיר עד כה. הוא חש שהוא מתחזק, שאיננו צריך עוד לפחד. הוא חזר לבריכה שמימיה סוערים היו משיוטו של הצלופח חסר המנוחה. חיוני ניגש אליו, ובלי מילים נגע אפו באפו. לרגע נדהם צלופח, שכולו דרוך היה להמשך המאבק. אבל אז, כולו רועד מהתרגשות, כרך עצמו סביב חיוני וחיבקו חזק חזק.
נו,HAPPY END כזה לא היה כבר מזמן. לא רק שחיו להם באושר ועושר בבריכה הקטנה, ולא רק שחיוני הרשה לצלופח לעלות ולהשתולל גם על פני המים, אלא שאפילו הוא, חיוני, נהנה בעצמו להתיז מים ולעשות גלים: הן עכשיו יש לו חבר אוהב… ובסופו של דבר גם נולדו להם ילדים רבים, דגיגים ודגיגות לרוב, כי חיוני היה בכלל חיונית, כן כן. ואיך קראו לדגיגים האלה? בוודאי תשאלו ילדים. צלופחיונים קראו להם, צלופחיונים… עד היום הזה.
"רופא רפא (קודם כל) את עצמך," אמר פעם חכם אחד (רופא?). ואכן אין ריפוי מתקיים, אלא אם יהיה המרפא עצמו רפוי, תרתי משמע. שיהיה בעל אורך רוח, כמו שנאמר: "ארך אפיים." שנשימתו ארוכה היא, דרך שני הנחיריים. רק כך יוכל להעלות ארוכה… רק כך יוכל להביא מרפא.
כרופא אף אוזן גרון, עדיין חרוץ מדי ויודע יותר מדי, ברצוני לספר איך אני לומד ממטופלי אורך רוח, איך לימדו אותי לאורך השנים מהו טיפול נכון ואיך אני מנסה (ולפעמים גם מצליח) להביא לריפוי אמיתי או, לפחות, עוזר לחולים להבין את מהותה של בריאות, של מחלה וריפוי. ננסה לבחון זאת דרך סיפור דלקות האוזניים בילדים והטיפול בהם.
א. דלקות אוזניים חוזרות: למה הן קורות לילדים טובים?
דלקת אוזניים היא משהו שקורה כמעט לכל ילד בשנותיו הראשונות: קצת נזלת יום יומיים (הצטנן, המסכן, וקיבל נזלת), ולפתע הוא מתעורר באמצע הלילה בבכי גדול: האוזן כואבת. מהומה גדולה, אמא אמא, חיבוקים, ליטופים, הרגעה, הולכים לרופא, הוא נותן אנטיביוטיקה ותוך יומיומיים זה עובר… אצל רוב הילדים זה קורה פעם בחורף, אבל אצל חלקם יש דלקת אוזן כל חודש, וזה כבר ממש לא כיף. וכך בעיקר בחורף, בעיקר מתחת לגיל שנתיים, בעיקר בשנה הראשונה בגן סובלים עשרים אחוז מהילדים מתסמונת דלקת האוזן החוזרת (דא"ח). איך זה קורה? ואיך לרפא את המחלה?
ובכן, אצל הילד הזה – בדרך כלל בן חצי שנה עד שנתיים – גרים חידקים בגרון. למעשה אצל כולנו בגרון יש מה שאנחנו מכנים "פלורה רגילה" של חידקים, שזכותם לגור שמה, ואין בכך כל רע, כל עוד אינם מנסים לתפוס מקום לא להם. כלומר: בין גוף לחידקים קיים מעין הסכם האומר: אתם שבו לכם כאן ברשות, במספר מוגבל, ובלבד שלא תחרגו מהמקום והכמות שהקצבתי לכם. מערכת החיסון של הגוף מקיימת כך מצב של מאזן כוחות המגביל את כמות החידקים ומכריח אותם לשבת בשקט במקומם ולא להתרבות מעבר למוסכם.
והנה, לפעמים קורה משהו שמאפשר להם לפתע לעשות את האסור: גם להתרבות מעבר למספר המאוזן, וגם להגיע מן הגרון דרך חצוצרת האוורור אל האוזן התיכונה (ציור 1).
התרבות, יש לדעת, היא העיסוק העיקרי של החידקים, ואם רק מרשים להם הם עושים את זה בקצב אדיר. כל כך מהר, שתוך כמה שעות יש שם ה מ ו ן חידקים. הגוף לא אוהב את זה, בלשון המעטה, שכן ה מ ו ן חידקים דורשים מקום, על חשבון רקמות הגוף הנאכלות בידם. לכן שולח לשם הגוף את חייליו, התאים הלבנים, ופקודה אחת בידם: להשמיד! לסלק את הפולשים מן האוזן ולהחזירם למקומם הטבעי!
ערימות ערימות של שרידי החידקים נערמות בחלל האוזן, ובהם גם פגרי התאים הלבנים שנפלו על משמר המולדת. כל אלו, מעורבים בנוזלים המופרשים מכלי הדם, יוצרים יחד את הנוזל הסמיך הצהוב שאנחנו מכנים "מוגלה". המוגלה המצטברת דוחפת את עור התוף המעובה והאדום החוצה, מה שגורם כאב של ממש. והרי לכם דלקת אוזן.
מהו הדבר שהחליש את ההגנה והפר את מצב האיזון בין הכוחות? מצב ה"בריאות"? מה גרם למצב של הפרת האיזון והביא למצב של "מחלה"? מהו אותו גורם מיסתורי?
אחד הגורמים המוזכרים בהקשר זה הוא הווירוס. ו י ר ו ס. מה זה וירוס?
ב. הווירוס – אויב או ידיד?
על הווירוס מקובל לומר שהוא הגורם לכל בעיית בריאות שנמשכת פחות משבוע, לא מסכנת את החיים ועוברת מאליה ללא טיפול מיוחד". ידועה גם האמירה המגחכת על כך ש"מחלה ויראלית לוקחת שבוע עם אנטיביוטיקה, ושבעה ימים בלי"… כלומר: יש כאן תהליך עצמאי לחלוטין שמתנהל על פי חוקים משלו, ובינתיים אנחנו כמעט לא יודעים איך להתערב בהם, ברוך השם. כך קורה שעוד לא ריפאו את הנזלת.
מהלך המחלה הויראלית כולל בדרך כלל שלושה ימים של חום ואי שקט – זהו שיא המחלה – ואחרי כן הולכים הסימנים ופוחתים, עד שבתום שבוע עד עשרה ימים אין עוד זכר למחלה. אצל הילדים בגיל הגן יכול וירוס כזה לבוא גם אחת לשלושה שבועות. על פי רוב הוא אכן מתבטא רק בכמה ימי נזלת ואולי קצת חום ללא בעיה נוספת, ומספיק לנקוט בשיטת "אקאמול ולסבול". אבל אצל חלק מהילדים, למשל אלו הסובלים מדלקות אוזניים חוזרות, אחרי יום יומיים של מחלה ויראלית המביאה לחסימת דרך האוויר אל האוזן, פורצת הדלקת החידקית. אומרים שזהו הווירוס אשר בבואו נותן את האור הירוק לחידקים לעלות לאוזן ולעשות דלקת. הוא מאפשר להם. הוא אשר מביא למחלה על-ידי הפרעה לאוורור תקין של האוזן התיכונה.
נוצר אם כן מעין תהליך מחזורי שבו עובר הילד מחלה ויראלית קצרה כל שלושה שבועות בערך, והשאלה היא אם זה יסתיים בזיהום ויראלי בלבד או שיתפתח בנוסף גם הסיבוך הבקטריאלי שלה – דלקת אוזן חריפה. מה בין וירוס לבקטריה? וירוס הוא הקטן שבין השניים. הוא מתרבה בתוך תאי הרקמות תוך שהוא משתלט על גרעין התא ומפעיל את מערכות הבנייה של התא ליצירת וירוסים חדשים, עד שהוא הורס את התא, והווירוסים הבוקעים ממנו עטים על התאים האחרים בסביבה. הבקטריה היא תא בפני עצמו, המתרבה על ידי חלוקה לשניים שוב ושוב ושוב…
הזיהום הוויראלי מביא לפגיעה בשלושה מנגנוני הגנה מייצבים של האוזן (ציור 1):
1. הוא מונע אוורור תקין של האוזן התיכונה. כל עוד יש אוויר בחלל האוזן התיכונה, אין אפשרות להתפתחות חידקים. אוויר מפריע להם. הם זקוקים לנוכחות נוזל.
2. הווירוס פוגע במערכת הגנה שנקראת mucocilliary system שהיא מעין מברשת עם המון ריסים קטנים שמכים בכיוון ה"חצוצרה" (תעלת האוורור של האוזן) כדי לסלק מן האוזן כל חידק שמצליח בכלל להיכנס.
3. הווירוס פוגע גם במערכת החיסון המקומית של האוזן, שאמורה ליצור נוגדנים נגד החידקים, וכך קל הם יותר להתבסס באוזן.
אם כן, הווירוס יוצר את התנאים המאפשרים לדלקת האוזן לקרות. הוא מאפשר לחידקים, שישבו שם מאחורי האף כל הזמן בשקט, לעלות כעת לאוזן ולהתחיל דלקת. הווירוס אשם בכל… האומנם?
ג. היפוקרטס אשם בכל
הסמיכות של זיהום ויראלי לדלקת החידקית של האוזן, התחושה שהוא הוא המביא לדלקת החידקית בכך שהוא מפר את האיזון הקיים בין החידקים ה"רעים" לבין ההגנה של הגוף, יצר אצלי במשך השנים תחושה של כאילו חוק שקיים כאן, אשר מסביר את מהלך המחלה. היה נדמה לי שגיליתי חוק חדש ברפואה: לכל מחלה יש תהליך מכונן. אבל אז נתקלתי במאמר (יגאל ורדי, שיחות) אשר דן בחוקי היפוקרטס, אבי הרפואה, שחי במאה הרביעית לפני הספירה.
בריאות, טוען היפוקרטס, היא מצב של איזון דינמי בין המערכות השונות של הגוף, כמו גם בין הגנות הגוף לבין גורמי המחלה. כדי שתפרוץ מחלה, ממשיך האיש, חייב לבוא גורם נוסף מ ב ח ו ץ, אשר יחזק או יחליש את אחד הצדדים, ובכך יערער את שיווי המשקל ויטה את הכף לכיוון מחלה…
מהו אותו גורם נוסף, חיצוני, אשר בא פתאום באמצע החורף ומפר את שיווי המשקל במקרה שלנו? ה ו י ר ו ס, כמובן. הוא אשר מטה בבת אחת את הכף לטובת החידקים, וכך מתאפשרת דלקת האוזן.
אפשר אם כך לומר שהווירוס הוא מעין מאפשר, הוא זה שמתיר לדלקת לקרות, הוא מרשה לכאב להתבטא, הוא נותן הזדמנות לדלקת להתרחש. מה בדיוק מאפשר הווירוס? האם כאב הדלקת הוא כאב מיותר שצריך למנוע אותו בכל מחיר, או שיש כאן ביטוי לכאב שמקורו אחר? האם יש לתהליך הזה משמעות חיובית כלשהי? האם מתאפשר כאן למשהו לצאת, משהו שצריך היה לצאת כבר מזמן, וטוב שיצא?
נשאיר את השאלה פתוחה כרגע, ונחזור למציאות היומיומית. שכן אפשר הרי לשאול:
מה זה חשוב? אם יש דלקת אוזן – תן אנטיביוטיקה ודי! כך עושים, לצערי, רבים מאיתנו הרופאים. אבל ברפואה, ככלל (למדתי עם השנים), אסור לטפל אם אינך נאמן לשני יסודות חשובים ביותר: אבחנה נכונה – מה היא המחלה אשר לפנינו – והבנת תהליך המחלה – איך זה קורה, מדוע דווקא כך.
ד. אבחנה נכונה – היפוקרטס נאנח פעם ראשונה
האבחנה הנכונה של המחלה היא אחד המבחנים הקשים של כל רופא, על אחת כמה וכמה כשמדובר בדלקות אוזניים. אני זוכר חבר, רופא ילדים מנוסה, אשר תפס אותי יום אחד במסדרון בית החולים, דחק אותי לפינה תוך שהוא מהדק את אחיזתו בצווארי וסינן כלפי: "כעת תאמר לי את האמת: האם יש עור תוף בילדים? אפשר בכלל למצוא אותו?" עשיתי אבחנה מידית שצווארי נמצא בסכנה, והבנתי שהתהליך עלול להיות סופני, ועל כן מיד הבטחתי לו שבוודאי אפשר למצוא את עור התוף, ובלבד שישחרר את עור הצוואר… אבל אחרי שנרגענו, הודיתי שאכן בדרך כלל קשה האבחנה של דלקת אוזניים בילדים. מדוע?
על-פי רוב מביאים ההורים את הילד עם חם גבוה, קצת נזלת והרגשה כללית רעה. על הרופא לבדוק ולהחליט אם לפניו מחלה ויראלית שתעבור עם קצת אקמול או שקרה כאן גם הסיבוך הבקטריאלי, כלומר חידקים עלו למעלה ועשו דלקת מוגלתית של האוזן, שרק אז לכאורה יש מקום למתן טיפול אנטיביוטי.
המכשול כאן הוא בתהליך האבחנה: קשה מאד לרופא לראות – תוך שימוש בעין אחת דרך האוטוסקופ – אם לפניו הסימנים האופייניים לדלקת אוזן, כלומר נפיחות בולטת של עור התוף וחוסר תנועה שלו או שעור התוף עדיין במקומו הרגיל, שקוף, עדין ונע היטב, או אולי תמונת ביניים… רבים מאיתנו הרופאים מסתפקים ברושם של "נדמה לי שראיתי משהו אדום" ורושמים מרשם לאנטיביוטיקה, אפילו שאין שם כלל דלקת חידקית. אז מה? אומר הרופא לעצמו, זה ליתר ביטחון. לא יקרה שום אסון, גם אם נתתי אנטיביוטיקה ללא צורך. כך אני מחסן את הילד (ואת עצמי) מפני סיבוכים וצרות.
ובאמת כולם מרוצים לכאורה: הילד מרוצה שהולכים הביתה; ההורים מרוצים שהוא קיבל תרופה כלשהי; הרופא מרוצה, כי התור מתקדם ועוד אחד משלושים הילדים המחכים בחוץ יכול להיכנס; חברת התרופות מרוצה כי קונים את התרופה; החידקים מרוצים כי הם יכולים ללמוד יותר בקלות איך לפתח עמידות לתרופה… רק אחד לא מרוצה. רק אחד מעווה פניו ונאנח. מי הוא זה? היפוקרטס, ידידנו, כמובן. הוא, הרי, בעד רפואה טובה…
אבל לא רק בגלל היפוקרטס חייבים אנחנו הרופאים להתאמץ: תנגודת של חידקים לאנטיביוטיקה, בעיקר במחלות זיהומיות של ילדים, היא היום תופעה נרחבת מאוד בכל ארצות המערב ומאיימת להשאיר אותנו ללא כלי העזר הזה שפעם נחשב למחולל נסים. וכל זאת כי הגזמנו במתן האנטיביוטיקה ללא כל צורך, ובעיקר לדלקות אוזניים מדומות…
אבל גם כאשר האבחנה נכונה, יש בעיה עקרונית במתן אנטיביוטיקה: הטיפול מביא לחיסול החידקים באוזן, והתהליך של דלקת חריפה מסתיים מוקדם מהרגיל, אבל בכך אין ריפוי של הנטייה לדלקת, וזו עלולה לחזור עם הווירוס הבא.
ה. הבנת התהליך: הטיפול המונע – היפוקרטס נאנח פעם שנייה…
הבנת התהליך עזרה לרופאים מאוד במשך השנים לתת את הטיפול הנכון: אם דלקת אוזן חידקית באה כמעט תמיד כסיבוך של המחלה הוויראלית, כלומר יום יומיים אחרי סימני הנזלת הראשונים, אולי אפשר למנוע אותה על ידי מתן רצוף, מתמשך של אנטיביוטיקה במנה קטנה, כך שכאשר יבוא הווירוס (פעם בשלושה שבועות) והחידקים ירצו לעלות לאוזן, הם ימצאו שהכל כבר מלא אנטיביוטיקה ולא יוכלו להתפתח! אתם מבינים?
ברפואה ידועה שיטה זו כבר שנים כ"טיפול מונע". בעיקר בחורף, שאז מצטננים הרבה בצינון ויראלי, מקבלים הילדים בעלי הנטייה לדלקת אוזן חוזרת כמות קטנה של אנטיביוטיקה משך חודש חודשיים ואף שלושה חודשים יום יום כדי למנוע את הדלקת, כך שכאשר בא הווירוס, הוא חולף ללא דלקת אוזן. כך נמנעות בעצם רוב דלקות האוזניים, ובא שלום על ישראל.
לכאורה השגנו כאן מצב של בריאות; אין יותר דלקות אוזניים. אבל אליה וקוץ בה:
לתרופה יש מחיר, יש לה תופעות לוואי בצורת הפרעות בעיכול ותופעות אלרגיות שונות, ובעיקר אין כאן ריפוי של הנטייה לדלקות אוזניים. אין ריפוי של המחלה הנקראת "דלקות אוזניים חוזרות", אלא רק של האפיזודה הנוכחית שלה, ודלקת עלולה לחזור בקרוב.
יש לנו כאן אמנם הבאה למצב של בריאות, אבל הבריאות המושגת כאן היא על תנאי: התנאי של מתן אנטיביוטיקה. ממש כמו הצלופח בסיפור הבריכה, יעלו שוב החידקים על פני השטח בהזדמנות הבאה. לא הבאנו לריפוי של ממש, אלא רק הרווחנו שקט זמני.
אוה לא, נאנח שוב היפוקרטס, זו ממש לא רפואה טובה…
ו. בריאות על תנאי, או: מה עושה איש על גג רעפים משופע?
מתן טיפול אנטיביוטי למניעת דלקות אוזניים הוא בעצם השקעת אנרגיה רבה כדי לרוץ במקום: זוהי בריאות על תנאי. משל למה הדבר דומה? לאדם המנסה לעמוד על גג רעפים משופע. הוא מניף את ידיו אל על ובאלכסון, וכך מצליח לשמור על שיווי המשקל ולא ליפול. הוא אכן נמצא באיזון, אבל זהו איזון על תנאי. עליו להשקיע כל הזמן אנרגיה רבה יחסית כדי להישאר על הגג בשיווי משקל ולא ליפול.
כך גם הילד המקבל טיפול מונע: עליו להשקיע כל הזמן אנרגיה נוספת רבה כדי להישאר "בריא": יהיה זה מחיר התרופה, או תופעות הלוואי למיניהן, או התלות המעשית בבקבוק כזה או אחר. איזון על תנאי הוא סוג האיזון שמשיג האיש שלנו על גג הרעפים שלו (הדימוי המופלא הזה, אגב, הוא של הפסיכיאטר החכם יהודה פריד, שהלך לעולמו לפני כמה שנים).
למה לא יורד האיש מהגג? מדוע איננו הולך במישור? ממה הוא פוחד? משוגע, רד מן הגג! אבל לא הוא, הוא לא, לא יורד. למטה, הוא טוען, מסתובבות מפלצות מפחידות, מספיק מפחידות שהוא מעדיף חיים תוך הנפת ידיים על גג רעפים משופע…
האם ייתכן שגם לילדים עם דלקות האוזניים יש סיבה טובה לייצר דלקות אוזניים חוזרות שוב ושוב במקום משהו מפחיד או תובע אנרגיה רבה כדי לא לפחוד? אולי יש במצב הזה של מחלה מעין פשרה, אולי זהו המצב הטוב ביותר האפשרי ברגע זה, לאור התערערות האיזון על ידי גורם המחלה. כאן, על הגג, תוך הנפת ידיים והתאמצות לא ליפול – זהו האיזון הטוב ביותר האפשרי כעת. אמור מעתה: המחלה היא הבריאות הטובה ביותר האפשרית ברגע נתון נוכח התערערות שחלה באיזון הכללי על ידי גורם המחלה, ואשר מאיימת על שלום האורגניזם.
ז. סיכום ביניים: הגדרה של בריאות ומחלה
ננסה כעת להגדיר מחדש מהי בריאות ומהי מחלה וכמובן מהו ריפוי.
בריאות היא מצב של איזון הרמוני בין מערכות הגוף לבין עצמן ובין האורגניזם השלם למה שחיצוני לו, איזון שאיננו דורש תוספת אנרגיה כדי לקיימו.
מחלה היא מעבר ממצב של איזון הרמוני למצב איזון הדורש תוספת אנרגיה כדי לקיימו, אך הוא הטוב ביותר האפשרי לאורגניזם באותו שלב.
ריפוי הוא חזרה למצב של בריאות.
כל עוד אני עומד על גג הרעפים ומניף ידיים או בולע תרופות כדי לתפקד, אני לא ממש בריא, גם אם אינני הולך לרופא ולא כואב לי דבר. עצם העובדה שכדי לתפקד עלי להשקיע אנרגיה מעבר למה שהשקעתי כשהייתי בריא עושה אותי לא בריא.
לא פעם עלי להיות "חולה" – סובל מכאבי ראש או גב כרוניים – כדי להיות "בריא" בתוכי – מסוגל להימנע מהתמודדות עם מפלצות רגש מפחידות…
דוגמה טובה היא המקרה של קדחת השחת (HAY FEVER); לפתע הגוף נעשה רגיש מאוד לחלקיקים שונים באוויר אשר לפני כן עברו באף מבלי לעורר כל תגובה. כעת מגע קל שלהם עם רירית האף גורם בה לנפיחות עד כדי חסימה של דרך האוויר, בעיקר בלילה. משהו מבפנים נתן פקודה להגיב ברגישות כזו.
כשהמוח שם לב שדרך האוויר חסומה, הוא מודיע לפה: נא להיפתח מיד! אין ברירה, צריך אוויר. אמנם כעת, דרך הפה, מגיע אוויר יבש וקר יחסית לאוויר החם והלח המגיע בדרך כלל מן האף, ובכך אני מכביד על הריאות, אבל אם האף חסום, איזו ברירה יש לי? קודם כל עלי לנשום, גם אם המחיר הוא עבודה נוספת של הריאות כדי לחמם וללחלח את האוויר המגיע אליהן ופה יבש בבוקר וגם שינה פחות טובה… חשוב שקודם כל יגיע חמצן לריאות ועם הבעיות נסתדר, אומר המוח…
כלומר: הושג כאן איזון מחדש. אוויר מגיע לריאות, האדם לא נחנק, אבל מעתה הוא משלם תשלום אנרגטי גבוה יותר כדי לנשום. האדם מתפקד, הוא לא סובל במיוחד, הוא אולי אף מחשיב עצמו בריא, אבל למעשה זוהי בריאות על תנאי, איזון התלוי בהשקעת אנרגיה נוספת.
אבל לא רק גילויים גופניים שייכים להגדרת מחלה. יש דברים שאנו עושים בהגזמה המזיקה לבריאותנו, ללא כל סיבה לכאורה: עבודת יתר, רדיפת כבוד, כסף, נשים או גם הימנעות ממקומות גבוהים, סגורים, טיסה וכו' וכו' – כולן מיני נוירוזות (מנגנוני הגנה ופיצוי) אשר מגינות עלינו היטב מפני נגיעה או התמודדות עם אותם מקומות כואבים. כל אחד מההרגלים הללו מאפשר לנו איזשהו סיפוק או רגיעה הבאים במקום התמודדות עם איזו חסימה או לחץ מבפנים שגורמים לנו אי שקט ועצבנות, מצוקה או כאב הדורשים לקבל ביטוי, ואנחנו מרגיעים אותם באמצעים החליפיים הללו, לאמור: קח ושתוק.
זהו פתרון זמני, אמנם, אבל זהו תמיד האיזון הטוב ביותר שיכולנו להגיע אליו נוכח הלחצים הפנימיים שאיימו לפוצץ אותנו אם לא נרגיע אותם… זאת המחלה.
ח. הלחצים הפנימיים – למה הם לוחצים ומה הם רוצים מאיתנו?
אפשר לדמות את הכאבים האלה, את הלחצים הפנימיים האלה, לטילים בליסטיים בעלי ראש חץ גרעיני: מצד אחד יש להם פוטנציאל הרס עצום. לכן הם מוחזקים מתחת לאדמה, שלא יתגלו ולא יזיקו. מצד אחר הם חשובים להגנת המולדת, ועל כן אי אפשר בלעדיהם. אלא שכדי לשמור שאף אחד לא יפעיל אותם בטעות ועם זאת שלא יתקלקלו, צריך להשקיע כסף ואנשים, כלומר אנרגיה בצורה קבועה. ההשקעה כדאית, כי כך נשמר מאזן של אימה עם האויבים שבחוץ… כך נשמרת הפסקת אש, שביתת נשק. לא שלום, אמנם, אבל גם לא מלחמה טוטאלית.
כך בדיוק, כדי להחזיק את כאבי הנפש שלא יעלו אל סף ההכרה ולא יסכנו אותה במלחמה טוטאלית, משקיע כוח החיים שלנו אנרגיה רבה, ומדחיק אותם עמוק עמוק מתחת לסף ההכרה. המון אנרגיה הולכת לתקן את הנזק שגורמים העישון ואכילת היתר, אבל הרס גדול יותר היה נגרם, אילו היו כאבי הלב הללו עולים על פני השטח. אכן, לא שלום עם עצמי, אבל לפחות שביתת נשק. לא בריאות, ממש, יותר איזון מסולף מאשר בריאות שלמה, אבל מצב המאפשר לנו לתפקד. לא כואב לנו כרגע, אין צורך ללכת לרופא, אנחנו מתפקדים, עושים קריירה, הכל כאילו בסדר, ולכן נדמה לנו שאנחנו בריאים. אבל בסופו של דבר משהו חסר, איזו שלוות נפש, איזה אושר פשוט…
ריפוי יבוא לכאורה רק אם נצליח להתפייס עם כאבי הלב הללו, רק אם נביאם אל מתחת כנפנו, אם נהיה להם אם ואחות… סביב זה מצויה הרפואה כולה.
———-
פורסם במקור ב"חיים אחרים, גיליון 36
Read Full Post »
מחלה זה דבר בריא 